כמתנה לעצמי בגיל 40 נוקב תנוך אוזני השמאלית וננעץ בחור הזעיר, עגיל. נקודת זהב שבזכותה קיבלתי הרבה נקודות בחברתי הקרובה. החנון מרחוב דובנוב שודרג לגבר COOL, עם קריצה נוצצת באוזן.
מרוב גאווה שדרגתי את עצמי בעגיל עם אבן טורקיזית מדליקה, ויצאתי לחגוג את יום הולדתי העגול במסע אל האושר, רווי דמעות, מזונות, עורכי דין, געגועים והגשמות.
עגיל באוזן. הכי לא אני. שבועות הייתי בחרדות שבטעות בחרתי לנקב את התנוך בצד הלא נכון וסימנתי את עצמי כמשחק בחלק המגרש הלא נכון של החוגגים. לשמחתי לא טעיתי. להעביר העגיל לצד השני היה כרוך בכאב נעיצה חוזר שלא הייתי מוכן לעבור שוב.
במסגרת מסעותיי לשדרוג יכולותיי החברתיות ושיקום האגו הגברי שלי לקראת פרק ב' בחיי, חיים זוגיים עם פחות טעויות, בשאיפה שלא לחזור על טעויות העבר - חיים שאפשר היה לחלק לשניים : לפני העגיל ואחריו. כן, גם עברתי הרבה סדנאות ושיחות, קראתי הרבה ספרים ולמדתי להקשיב שלא דרך פילטרים, עבדתי על יכולת השיתוף והחלטתי שלהיעלב - זה בזבוז זמן ואנרגיה, אלא אם ממש מעליבים אותי.
אבל העגיל היה עבורי לסמל. לאחרונה הבחנתי בהתגברות אופנת נזמי-אף אצל נשים. לא עגיל. לא פירסינג. לא נקודה נוצצת על הנחיר - אלא ממש נזם בקצה הנחיריים, קשה שלא להשוות אותו לנזם אותו נועצים באף בעלי החיים הביתיים שהס לי מלהזכיר אותם מחשש להעליב אף מנוזמת ממכרותיי הקרובות.
לטעמי, זה נורא. לא לעניין, משנמך רושם ראשוני, מיותר - אלא אם המנוזמים מעוניינים שימשכו אותם באף לאן שהוא. איזה מסר בא הנזם להעביר? אבל שוב - זה עניין של טעם. אחדים לא אוהבים עגילים, אחרים נגעלים מפירסינג בפטמות או בשפתיים או ב - , ואני נתקעתי עם הנזם.
ראיתי כלה נאה ב"חתונמי" האחרון שבהחלט הרשימה אותי, עד לצילום תקריב אחד בו כיכב הנזם האפי הישראלי המוזהב, המצויץ והמיותר. ברגע זה נפרדתי ממנה. שבוע לאחר מכן גם "בעלה" הדיח את עצמו מהמשחק ומהנזם. מאחל לה בהצלחה עם בן זוגה החדש שכנראה מחובבי אופנת הנזם.
הבוקר, בשנתי האחרונה לעשור השביעי בחיי, חשתי געגוע לעגיל. הסרתי אותו כשהחלו להצטרף לחיי נכדים, כי חשבתי שזהו. התבגרתי. מסתבר שלא.
געגוע לטורקיזצ'יק בתנוך.
עכשיו יש רק בעיה קטנה.
הזיכרון שלי כבר לא משהו - ולך תזכור איפה הטמנתי אותו...
Comments