ניחוח של מאצ'ו

העישון הורג. אלכוהול לא רשום בסל התרופות. וויסקי שאינו במידה, מוציא מאיתנו את הגרסה הפחות נעימה לסביבה, ובירה מנפחת את הבטן לפחות כמו לחם עתיר קלוריות ריקות. שומר נפשו ישתה מים ויאכל סלט חסה.

הקדמה מתחייבת לפני שאני מזמין אתכם לשרונה. הפינה הדרום מזרחית של המתחם. קבוצת שחיתות אלכוהולית טעימה, נעימה, תוססת, שהתרחבה ממוזיאון ויסקי תת קרקעי למרפסת ברחבת הכניסה של רצף ברזי בירה, חדר עישון סיגרים מרופד בעור יוקרתי, בר ה-W במוזיקה עכשווית ולפעמים גם די ג׳י במסיבה במעמקי המתחם הטמפלרי הכי נמוך בתל אביב.

הלכתי עם רועי לחגוג שותפות פיננסית מוצלחת בת 14 שנה. הכסף של הנכדים שלי, היעוץ שלו. החלטנו למסד את היחסים ולצאת לדייט צהרים גברי. בגיל השלישי בפרלמנטים של כסופי השיער אנחנו כבר מתלוצצים. יש לנו תפקיד חשוב. אנחנו "מנהלי העיזבון". של הנכדים שלנו כמובן.

שנינו חובבי ויסקי אז קבענו בבר וולטר, ברחבת הכניסה המזרחית לשרונה, מעל ל"מוזיאון הוויסקי" המוכר שפועל שם מ 2016 ופתח את בר הסיגרים הזה למי שסובל מקלאוסטרופוביה במרתף הוויסקי או למי שמוכן שיעשנו סיגר במרחב הבילוי שלו.

ספות וכורסאות מנהלים ברמת סלון בייתי מדופני עור. תפריט סיגרים מגוון מצינורות קובניים ועד לסיגרים מהעולם החדש במרכז אמריקה בסגנון יותר קליל וטעמים חדשים. למתחילים יש אפשרות לעשן סיגרלים קטנים בגודל ובמחיר.

לעשן סיגר זה לא זול. אתה משלם גם בבריאות וגם בארנק. מתחיל בששים שח לסיגר מניקרגואה ועד מעלה מחמש מאות שח לסיגר קובני יוקרתי.

ישבנו על הבר. בעיקר בגלל אנדרון, הברמן הצעיר שהתלהב לעזור לנו למצוא את הוויסקי המתאים לאירוע ולשעה. ברמן ג׳ינג׳י נמרץ שסיים לפני כשנה קורס ברמנים ויודע לדקלם את מאפייני עשרות הבקבוקים השונים על הבר. גם אם חו"ח לא נמצא הבקבוק על הבר - תמיד יוכל לרדת למוזיאון הוויסקי קומה אחת ולבחור עבורנו בקבוק מתוך אלף סוגי הוויסקי השמורים שם. לא ספרתי בעצמי, אבל הכמות שם ענקית. מאומה בהקמה ששותה בעיקר ברנדי מדיצינל, קוניאק 777, גו'ני ווקר או בלאק אנד ווייט, הפכנו לאניני וויסקי עולמיים. אגב, מסתבר כי הכשרה כברמן אינה כרוכה בלימוד אקדמאי רב שנים. קורס של כחמישה שבועות, שלושת אלפים שקלים, ואתם ברמנים מוסמכים לצאת לדרך.כלומר, לטעום על חשבון הבית ולהנות כל ערב ממה שאני משלם עליו ממיטב כספי...

כשני ספורטאי כורסה מצטיינים, הזמנו פלטת בשר מעושן ופטה כבד, עם לחם מאוד טעים כאפשרות לחטא דיאטטי בלתי נסלח באירוע. הצ'ייסר הראשון היה מסוג אברלור, וויסקי סקוטי בן 14 שנים, קל יחסית לשעת צהרים, 40% אלכוהול, מעט פירותי ונעים בגרון. אחריו נבחרו עוד שני צ'ייסרים שונים שלא הצליחו לשנות את דעתנו כי הוא הבחירה הנכונה. כן, אחרי הרבה סדנאות וערבי טעימות וויסקי, למדתי להפריח את המילים הנכונות כהערכה לתעשייה עולמית המתמחה בלהפוך בירה מזוקקת לדולרים רבים. חבל רק שזה לוקח הרבה שנים של התיישנות בחביות יין משומשות...

השילוב של בשר מיושן, וויסקי לא מעושן, ניחוח סיגרי אנשי העסקים הגבריים במעמקי הכורסאות והרבה דברי הסבר של אנדרון הבלתי נלאה במאמציו לבחור את הוויסקי המתאים לנסיבות.

בברים תל אביבים חובבי וויסקי לא יוצאים בזול. כוסית מתחילה ב-35 ש"ח לוויסקי מעורב (בלנדד) והשמים הם הגבול לוויסקי סינגל בן 18 שנים ומעלה. לא פשוט. צ'ייסר מקטין את המנה והמחיר. כך שאולי עדיף לקנות בקבוק איכותי בסביבות 300 ש"ח ולגמור אותוי עם חברים לאורך כל עונת הכדורגל, אם הפועל תל אביב תחזור למקומה הטבעי בצמרת הליגה העליונה...

אגב, לחנויות הגיעה לאחרונה הטמנוולין. וויסקי סקוטי איכותי ביותר, במגוון של 5 טעמים, במחיר של כמאה וחמישים ש"ח לבקבוק. מזקקת טמנוולין נמצאת על הנחל הנכון, עם הטעם הנכון, בסמוך למזקקות ענק במחירים הגיוניים. במקום להשקיע בפרסום ולגרוף רווחים רבים - הם מוכרים במחיר תחרותי בלי לרדת באיכות. זאת למדתי בסדנת טעימות במוזיאון הוויסקי. טועמים ומחכימים.

נחזור לוולטר. בר וויסקי מעל פני האדמה, עם מרפסת מאווררת למי שהעשן מפריע לו, ומקום מושלם לסגור עוד שנה מוצלחת לנכדים שלנו עם רועי. שלושה צ'ייסרים ודי. הכבד שלנו לא בנוי ליותר מזה. הגענו מפגישה על רכב דו-גלגלי בגלל מצוקת חניה באזור. כך שברור מה הכי חשוב - צריכים לשתות הרבה מים ופסק זמן בשיחה ארוכה עד שחוזרים למצב נהיגה מפוכחת. כלומר, עד שחוזרים למצב הרוח הישראלי הקודר - זה סימן שהשפעת הוויסקי פגה ואפשר לחזור הביתה. עד לעונג הבא.