סדנת חיי

לשתף. זאת הייתה מילת הבאז של סדנאות להעצמה עצמית בשנות התשעים. פורום, I am, לנדמארק, אסט, This is my choice ועוד סדנאות של סופי שבוע אינטנסיביים בהם רק שטפו לך את המח – שתף, שתף, שתף. בסוף כבר לא היו לי יותר סודות, והכי גרוע, נמאסתי על כל החברים שלי כשניסיתי לגייס אותם לסדנה בה ילמדו גם הם לשתף, עד שכולנו נוכל לדבר באותה השפה. בלי סודות.

לשתף, לעמוד באולם של מאות אנשים ולספר להם על אבא מכה, אמא שאינה מחבקת, שכן שהטריד מינית, פנסיונרים וותיקים שרבו עם המשפחה בחלוקת הירושה ונערות עם לב שבור מנער חלומותיהן שאכזב אותן לקראת הגיוס לצבא. לשתף בלי להתבייש. לשתף בכל הכוח. לשמוע את המשתף האמיץ התורן - ולמות ממבוכה, איך יש לאנשי הסדנה כוחות נפשיים לעמוד ולחלוק עם זרים לחלוטין את הסיפורים הכי פרטיים שלהם.

היו איתי בסדנה כמה משתפים קבועים שבשלב מסוים ירד לי האסימון. הם היו שחקנים שתולים בהצגה הגדולה. אנשים שעשו את הסדנה הזאת במחזורים קודמים ועכשיו הם רק מלווים, סייענים שעברו את הסדנה בפעם הרביעית ללא תשלום, משת"פים עם המנחה, מתנדבים עלאק, כאשר כבר לא היו אחרים, הם היו אלו שעולים ומספרים לכולם על אירועים מסמרי שיער שעברו, ואיך בשיחת טלפון אחת הם הצליחו לפתור קונפליקט בן שנים עם אחד מהאנשים הכי לא נחמדים שחוו בחייהם.

אי שם במהלך חיי, גם אני עברתי סוף שבוע אחד כזה משמעותי. ישבנו כארבע מאות אנשים המחפשים ישועה, מחפשים את האור, מחפשים תפנית במסלול חייהם המתדרדרים לאסון. אני, הילד הכי מופנם בכיתה, פרח הקיר הביישן הכי יפה במסיבה, סנוב תל אביבי עם אופנוע כבר מגיל 16, קצין וגם ג'נטלמן, רק בלי כל מושג מה אני עושה פה באמת. אתה יכול כל חייך לעשות את מה שצריך, כמו שמצפים ממך, כמו שכולם עושים, תואר ראשון, משרה בטוחה, להתחתן עם החיילת הכי יפה ביחידה, בית רעפים בכפר, עם הרבה מפלסים ודשא, ומלא זמן פנוי – שאתה בסוף היום לא מבין מה עושים אתו ועבור מה הגעת לפה.

לשמחתי אף פעם לא הייתי בענייני דת, סדרת הרצאות קצרה בנושא קבלה הבהירה לי שגם שם לא אמצא מזור. להודו לא הגעתי כי הלכלוך שם מגעיל אותי, וכתות נוסח אסט או מדיטציה טרנסצנדנטלית הצחיקו אותי. מה שבאמת היה מפתיע – איך הסכמתי עם עצמי ללכת לסדרת הסופ"ש של ה"פורום" עם עוד מאות מאות טועים, המחפשים את התכלית של חיינו ועוד יותר – מה לא עובד לנו בתקשורת עם כל האנשים הטובים איתם אנו מסתכסכים כל יום מחדש, במקום לאהוב ולהיות נאהבים על ידם מבוקר עד ערב בכיף גדול.

כיום קל לי לומר זאת. החיים שלי מתחלקים לשני חלקם. עד שירד לי האסימון ב"סדנת הפורום", וכל חיי לאחר מכן. חד וחלק. החברים הקרובים שלי אוהבים לספר עלי היום, על האיש מפעם. איזה סוציומט הייתי אז, וכמה הם רואים את השינוי שעברתי בתוכי. זה ממש מדהים, וכל כך פשוט.

תוך שלושה ימים, למדתי להקשיב, לדבר, לתקשר, לבחור ולאהוב את החיים סביבי בצורה שונה. לא כת, לא דת, לא אמונה – הכול בצורה שכלתנית, בסיסית, מעובדת וקלה להבנה בגלל העומס הרגשי הרב בו נמצאים המשתתפים באירוע המכונן הזה בחייהם. כישראלים אנו בדרך כלל מזלזלים בשיטות האמריקאיות, המובנות, ערוכות בתסריט מוכן וידוע מראש למנחה האירוע – אבל עם ההצלחה אי אפשר להתווכח.

לפני שמתחילה הסדנה כולם מתחייבים לא לגלות בחוץ את מה שקורה בפנים. אסור להקליט, בטח שלא לצלם, וחייבים לשמור בסוד את התהליך הממש פשוט שעברנו בימי הסדנה. אז לא אכנס לפרטים אלא רק אשתף בתוצאה – שנים שאני מקשיב לאנשים בלי פילטרים. מקשיב למה שהם באמת אומרים ולא למה שאני שומע דרך האוזן המסננת והמפרשת שלי. כשהם מדברים, אני מקשיב, לא מפרש. מקשיב ולוקח את הפשט. מפסיק להיות רש"י או קסוטו. בלי פרשנויות. תקשורת נטו, ולא מקשיב לאגו המתוחכם שלי, שמציע מיד פרשנויות בלתי מעצימות לשיחה. הם אומרים, ואני מבין. אז התקשורת שלי איתם, מכבדת יותר מבעבר, זורמת, יעילה ובעיקר – נעימה יותר.

במהלך סוף השבוע האינטנסיבי הזה מדברים גם על נטילת אחריות על מה שקורה איתנו. אם עד אז התחמקתי תמיד בטענות – אכלו לי, שתו לי – והעברתי את האשמה על האחר, למדתי להפריד ולקחת אחריות על החלקים במה שקרה, שהיו באשמתי המלאה. כולנו שותפים לקורות אותנו בחיים, ואף אחד באמת לא מוליך אותנו נגד רצוננו למקומות לא טובים. אנחנו בוחרים כל יום מחדש, עם מי אנו חיים, איפה אנחנו עובדים, ולמה אנו מתעוררים כל יום. אנחנו הבוחרים, אנחנו האחראים ורק אנחנו נוכל לשנות את המצב, אם נשנה את הבחירות שלנו. פשוט, לא?

עד כמה שזה נשמע קל, זה ממש לא. את העיקר, מלמדים אותך בסדנת המבוא שנמשכת מספר ימים. כולם יוצאים מוארים ומחייכים. בטוחים שמעכשיו – הכול דבש. הסוד להצלחת השיטה הוא, שרק מי שממשיך לתרגל זאת עוד ועוד, במפגשים מאורגנים ובהנחיה נכונה, לאורך זמן, יכול להפנים ולהנות ממה שלמד כדרך לתקשר ולהתנהל בעולם נעים יותר סביבו ולהגיע להישגים בלתי רגילים ולהצלחות אישיות מדהימות. מעל לכל – לא לקחת את זה יותר מדי ברצינות. אנחנו מי שאנחנו. אין קסמים. הסדנה הכי טובה לא תהפוך אותנו בסופ"ש אחד למשהו אחר . אם לא קוראים לי יוסיין בולט, לא נראה שאצליח לרוץ מאה מטר מתחת לעשר שניות, אחרי סדנה להעצמה עצמית. בעצם לא נראה לי שאצליח לרוץ מאה מטר גם בעשרים שניות...

ידידה שלי שאלה אותי לאחרונה – למה אני כותב פה בבלוג על דברים כל כך אישיים שלי, האם אני לא מתבייש. זהו. שלשתף, זה לא מבייש. זאת לא סיסמה, למרות שבקריאה שניה – יצאה לי חרוז לא מכוון. בשביל זה אני מדבר עם חברים ואחרים. בשיתוף אתה מגלה דברים מעניינים על עצמך, שומע משובים כנים ומקבל פרופורציות. אחרי סדנת שיתוף שכזאת, בחיי שלא ביקשתי להחליף את הצרות שלי עם אף אחד...

מזה שאשמור בבטן את שאני מרגיש – אולי יהיה לי כאב בטן במקרה הטוב, או שאתפוצץ ואגיע לתקשורת חבלנית עם הסביבה במקרה אחר. מעולם לא הפסדתי חבר משיחה גלויה. להיפך. היו לי רגעים קשים עם חברים כשלא הגבתי בכנות ומאותו הרגע, עננה קבועה הייתה בחדר בכל פעם שנפגשנו, עד שירד גשם הדמעות כשהנושא נפתח ועלה ביננו.

בסדנה ההיא לפני עשרים שנה הכרתי גם מספר משתתפים בני ששים ויותר. הרמתי גבה. מה לקשישים האלה ולסדנת מודעות עצמית שכזאת? הם הרי בתחילת הישורת האחרונה בתהליך הקבלה לבית האבות הסמוך. זהו. שממש לא. הסיסמה שגיל שישים של היום זה הארבעים של פעם, לא ממש תשכנע אותכם. אם אתם מרגישים בפנים את השאלות הבוערות שהטרידו אותי אז, בשביל מה אני בכלל נמצא פה? תרשמו מהר לסדנה הקרובה לליבכם. זה באמת אף פעם לא מאוחר להגיע לתשובה שנמצאת אצלכם עמו בפנים.

את כל זה ועוד, למדתי בסדנה ההיא. קבלתי ארגז כלים מדהימים. לפעמים אני שולף את הפטיש, לפעמים, מקשיב, לפעמים מאבד שליטה וחוזר לתגובות הלא מעצימות שלי מהעבר, ובעיקר זוכר לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. כולנו טועים. לא כולנו זוכרים להתנצל אחרי שטעינו. מסופ"ש משמעותי אחד, התארכה הסדנה לקורס שנמשך כשנה, במספר שלבים, שהפכו אותי ממה שלא ממש אהבתי, למי שאני עכשיו, כשאני לפחות מבין, מה אני לא אוהב בעצמי...

צילום - חברי מבנגקוק נח דולינסקי https://noahdolinsky.com/