סופ"ש עם גורדון

כשכולם ממהרים לעשות בדיקות PCR בדרך לטעימות אחרונות בלונדון לפני שיאזלו שם המציאות בפרימארק; רגע לפני שהגל הרביעי מפיל את חומות ברלין, בימים בהם הגשם רק מטפטף ועוד לא מציף – הלכנו להשתטח על קברות החלוצים ב"רחם של ההתיישבות העובדת", נסענו לסופ"ש, הכי קרוב לברל כצנלסון, על שפת הכנרת.

מביקור בבתי קברות, באתרי הנצחת הראשונים, משיחות על נפלאות הלילות בחוות העלמות שבחצר כנרת, אתה לא ממש לומד משהו חדש. אתה מקבל פרופורציות. אתה פתאום מבין, מלימודי ההיסטוריה – איזה הצלחה היסטרית הוא החד-קרן הציוני של הרצל, ויצמן והחבר'ה מהעלייה השנייה שאז הצטלמו להם יפה על מדרגות הצריף באום ג'וני, רגע לפני שהבדואים יארבו להם בדרך לשדוד את פרדתם האחרונה. החיים או הפרדה? זאת הייתה השאלה עקובת הדם של שודדי הדרכים.

תנועה הזויה של עשרות אידיאליסטים שבקושי הבינו מה האידיאל עליו הם נלחמים מול היתושים. צעירים, שבעיקר רעבו, למדו לחרוש ישר, סבלו מאהבות נכזבות ולפעמים אובדניות, ובסוף גם הפסידו את כל הכספים שקיבלו מההורים ברוסיה ל "טיול הגדול" אחרי הגימנסיה, לארץ ישראל; אירוע ביניים אופנתי בתחילת המאה הקודמת, לפני שיסעו ללמוד משהו רציני בווינה או בפריס – והופה, הם מקימים חוות פועלים על שפת הכנרת ומתאהבים במשוררת.

המצבות שבכנרת לא רק שרות את רחל ונעמי. זהו סיפור אידאולוגי, מלחמות על דמות החלוץ, דמות העם היהודי הבונה בית לאומי בארץ ישראל במשפט העמים. אגב, כל הזכויות על המשפט האחרון ללורד בלפור, פרופסור ויצמן, לורד רוטשילד ולחברי אהוד מנור. לא הפזמונאי. הפרופסור. (11) Udi Manor | Facebook

ואנחנו, רק מקבלים קנה מידה – על מסע שהחל עם כמה מאות פועלי כפיים, אלפי גליציאנרים צעירים שלא ידעו להחזיק מעדר בידם, ועשרות נערות חמד אשר שובצו לעבודות מטבח, ונאבקו על זכות החליבה ברפת. עוד מקצוע שוביניסטי שנמוג, רק בגלל שהחולבת העברייה הראשונה התעוררה כל בוקר שעה לפני החלבן הגברתן שהופתע מאוד למצוא ברפת את הפרה הציונית הראשונה והיחידה, מרוקנת עטינים...

אז איפה אנחנו, שהתחלנו ממש מאפס, ואיפה שאר השכנים שלנו. כמה חרא ללא הגבלה אכלו החבר'ה של גורדון, וכמה קשה לנו היום למצוא שולחן פנוי במסעדת סטייקים עסיסיים ברמת הגולן בסופ"ש. נכון, גם במסעדות דאון טאון שכם הכול מלא לאחרונה, אבל WOLT לא עושים משם משלוחים.

לאורך כל הסופ"ש, הבנתי שבעשור בו מלחמת הקיום העיקרית פה היא פריצת דרך גישה לנחל האסי דרך מדשאות קיבוץ ניר דוד, הבנתי כי אנחנו ניצחנו. טנק האויב האחרון שהיה שם, עומד כאנדרטה בחצר דגניה. המלחמות על האסי, ולהבדיל על דמות החברה בעיר טבריה – אותן כנראה נשרוד ונתחזק. כי בעמק הירדן יש אנשים נהדרים. הגורדונים, בני הקיבוץ והעיר, רון קובי ראש העיר לשעבר ולעתיד של טבריה, והרבנים ששולחים בערב ילדים שיזרקו אבנים על מכוניתו, כולנו ביחד נשכשך רגלינו בכנרת הגואה ומתמלאת במים איכותיים.

אז רגע לפני שהגשם יתחזק, הבוץ יעמיק (גם ככה דשדשתי בשבת בבוץ יותר מכל ילד תל אביבי ממוצע בעונה שלמה) ויהיה קריר בערב – עזבו את הטיסות למכירות הכריסטמס בלב גל הקורונה . בואו לשבת עם ברל, רחל, נעמי והורוביץ מול הכנרת.

קרדיט לצילום – מחד ל א.ד.גורדון ממציא העבודה,

ומאידך, למכינת הורים "לשתף עצמנו" שפתרו לי את הבעיה מה לעשות אחרי שמפסיקים לעבוד,

פשוט לשתף עצמנו בבניין העם וארץ-ישראל...

To be continue…