כבר כמה שנים שאני הולך עם שעון חכם. לא אינשטיין , אבל יודע לספור, להזכיר, למדוד, להפיג לי השעמום עם וואטסאפ בפרק ידי בפגישות ארוכות ומשעממות. אביזר שבעיקרון ממש שינה את חיי. הכל מתועד. דופק, יומן אירועים, מספר צעדים שעברתי היום ואפילו מתזכר אותי לקום ולהתמתח קצת אם אני נתקע בישיבה מול המחשב מעבר לשעה.
לפני כשנתיים, בערב יום כיפור, באשמורת בה בדרך כלל כולנו ישנים, הובהלתי לחדר מיון עם עורק פקוק ולב מקרטע. תראו מה צום קצר יכול לעשות לגרגרן כמוני.
עם שחרורי מהמחלקה, עם הפניה לכל חדרי הכושר בגוש דן, הבנתי שאני לשם לא הולך. לא חוזר לחדר מיון אבל לא הולך להתאמן עם קשישים, בוגרי שולחן הצנתורים, בעלי מעקפים ושסתומים מושתלים חדשים או משופצים שסתום יד 2 מחזיר "כשר"; יצירות נפלאות של אלוף לב אדום- פרופסור פינקלשטיין חברי, אנשים חולים שמרוב תרופות לא רואים את הדופק מעבר לפינה.
לא אני. בארוחת המשפחתית הראשונה הכרזתי שאני בריא, מבקש שיתייחסו אלי בהתאם, והשמועות כי סופי קרב, צריכות להידחות בעוד הרבה שנים. מה שאילץ אותי להתמיד כמעט כל יום לעבור לעולם ההליכונים, משקולות, מאמן כושר אישי – כל השטויות שממש לא הורידו ממני גרם אחד של משקל עודף, אבל הגבירו אצלי התיאבון ושמחת החיים.
עשרת אלפים צעדים ביום הוא אמר לי, לפחות 10000 צעדים, לשרוף חמש מאות קלוריות ולקינוח גם אורגזמה אחת ביום. כי אני בריא, צעיר בנפשי, וגם כי מגיע לי ליהנות מהחיים. אחלה מאמן כושר שהוא גם חבר, איש יקר שבאמת דואג לי, דורש כל יום לקבל שידור מסכם משעון הכושר שלי על האימון שעשיתי באותו היום.
השעון החכם והמאמן שלי– חברים טובים. כך הוא מאמן אותי גם כשהוא גר בקיבוץ אי שם בנגב אבל הנשמה הפדגוגית שלו אצלי על פרק היד. את הפלט הזה אני גם מפיץ לבנות שלי, שיראו כי אני עדיין נע, נהנה, ובענייני ספורט יחידנו אינטנסיבי.
השעון ואני – הסימן האופנתי כי אני טכנולוגי, זורם עם הצעירים, אפשר לדבר איתי במונחים בינריים, ואם חס וחלילה אגיע שוב לחדר מיון, הם יוכלו לדעת מיד מה ההיסטוריה הקרדיולוגית שלי בשעות האחרונות...
אז אני בקלות עובר כל יום את רבבת הצעדים, וזה באמת שורף כחמש מאות קלוריות ולגבי הקינוח – אני רק אצטט את מה שנאמר לי: "יקירי, אתה זוכר שאמרת לי כי הוויסקי היקר שקנית לאחרונה מדהים וכל כוסית זה כמו חצי זיון? אז קח לך שתי כוסות הערב...."
Comments