פאק, נעלם לי הסול דיאז!

מעולם לא חלמתי להיות זמר. בלהקת פיקוד לא חיכו לי, חיים טופול לא בחן אותי; במקהלה אני עומד בצד ומאחור, מהמהם משהו לא מוכר ומתפייד בהזדמנות הראשונה. לערבי שירה בציבור כבר לא מזמינים אותי. בפעם האחרונה שניסיתי לשיר שיר, ועוד בצרפתית, כמו שכולם עשו, כשרקדנו סלאו צמוד במסיבה אצל עמירם בסלון לאור המנורה האדומה, אי שם בשנות השבעים המוקדמות, אמרה לי החברה שעדיף שאנשק אותה בריקוד – רק שלא אשיר, ואני חלש מאוד במו"מ, אז נכנעתי לאולטימטום.

קסם האוקטבות ופלא חצאי התווים, נפלאות הסולמות והרמוניות של מלאכים מעולם לא דיברו אלי. אחרי שנכשלתי בשעורי החלילית בבית הספר היסודי, והוחלט כי להשקיע במלודיקה (הכלאה נדירה בין כלי נשיפה למקלדת פסנתרית משונה) יהיה בזבוז נורא - סוכם בוועדה הפדגוגית הביתית לתת לי צ'אנס אחרון ולרשום אותי לתזמורת הנוער של עיריית תל אביב. לא פחות.

אם היו ממנים לכך ועדת חקירה, בסיכום המסקנות היה נרשם. נגד – לילד אין כל כשרון מוזיקלי. בעד – משרדי התזמורת נמצאים בצריף ליד הבית, הילד משתעמם וכל היום קורא ספרים, מה כבר יכול לקרות? בטח ימצאו לו שם כלי נגינה ראוי.

כך היה. הגעתי לראיון קבלה. שמעו שיש לי ניסיון מוקדם בחלילית. בכיתת הקלרניטנים היה מקום פנוי. השיניים הקדמיות שלי כבר היו מעט בולטות בגלל מציצת אגודל מתמשכת כמה שנים קודם. בקיצור – עוד מועמד לנגן בלהקת הקלייזמרים המקומית זֶמֶר יהודי נוגה. ואני שואל – האם לא סבלו היהודים מספיק?

בתזמורת החתימו אותי על הקלרינט. החתימו גם את ההורים כערבים לשלמותו של הכלי היקר הזה. נדרשתי לרכוש חבילת כפיסי עץ דקיקים, אותם יש להכניס לפיית הכלי לפני שמנגנים עליו ומפיקים ממנו את התווים המושלמים. או שלא. אז זהו. ממש לא. אחרי שיעור אחד, נכנעתי. אני לא וודי אלן.

למיטב זכרוני אחרי שבוע, הקלרינט, מאוכסן בתוך תיק עץ תואם, נדחף בצורה מכובדת ביותר למעמקי הארון, ואני חזרתי לקרוא את עלילות ז'ול וורן בספריית חן שם הייתי מנוי של קבע. אחרי מספר חודשים אבא קיבל גלויה ממזכירות התזמורת הדורשת מאיתנו להחזיר את הקלרינט, היו קצת צעקות, אבל אז כבר היינו עסוקים באחי הצעיר שאובחן פורמלית כ"ילד אנרגטי ושובב" מה שהיום בטח היו מכנים כתזזיתי, פלוס הפרעת קשב וריכוז עם ארומה של היפר אקטיביות. בקיצור – הורים יקרים, הנה המרשם לריטלין, תתמודדו...

מאז ועד היום התפלאתי איך מוזיקה באה לעולם, איך מצליחים לזכור יצירה שלמה בעל פה, איך יש אין סוף מנגינות וממשיכים להלחין כל יום עוד ועוד שירים, מאיפה נובע מעין הצלילים, והכי חושב – למה אני לא הצלחתי לנגן כראוי למרות שעברתי אחרי זה מבדקי קואורדינציה וזיכרון ברמה המספיקה לזכור כי מפסק א' פותח את הקרבורטור הימני ומפסק ט"ז יכבה את אורות הנחיתה של המטוס.

עם פרישתי לגמלאות, אחרי סדנת הכנה יסודית במקום עבודתי אחרי 45 שנים כשכיר, הבנתי שהכי חשוב זה להמשיך ותרגל את התאים האפורים. כורסת TV נוחה, זו התחלת הסוף. אז רגע לפני הנחיתה האחרונה, קצת לפני כיבוי המוניטור, במקום להתעסק עם סודוקו אכזרי או להתנדב במתנ"ס המקומי כספרן המהסה את המלחשים, החלטתי לחזור אל המקורות. דו רה מי והחבר'ה הסמוכים.

אז ככה.

למעלה משנה אני מול הקלידים.

שלומי שבן, מאחוריך!

אחרי הרבה תרגולים ושעורים, החלומות שלי על הופעה מול הנכדים בשרשרת מנגינות החנוכה, עודכנו. זה לא יהיה בחנוכה הקרוב וכנראה גם לא באיד אל פיטר שלאחר מכן. מצד שני – אני נהנה. כבר למדתי בעיקר לזהות איפה הטעויות שלי וכמה אני עדיין צריך להשתפר על מנת שהנכדים יצליחו לזהות את המנגינה אותה אני מתכוון לנגן. משמים שלחו לי מורָה עם תואר שלישי בסבלנות, מכורה לבטהובן ובעלת כושר הכלה של זיופים וטעויות התלמידים באופן ראוי לעיטור האקדמיה. אנחנו מבלים פעם בשבוע כמעט שעה. אחרי הרבע הראשון של השיעור אני בדרך כלל מפסיק לנשום מרוב מאמץ להתרכז בתווים, ורק בזכות התזכורות שלה לנשום עצמוני, אני לא ממש מכחיל. פאק, איך אני מזייף וטועה בגדול. סליחה, אנגן זאת מההתחלה.

מצד שני - תענוג אמיתי. קשה לתאר את התחושה הזאת למי שמגיל 6 למדה פסנתר. אני התחלתי בגיל 66, וזה ממש לא דומה. אבל תארו לעצמכם שאיבדתם את המשקפיים בבית. יום שלם אתם מחפשים ובסוף מוצאים. נכון שכיף אמיתי? עכשיו תנסו לדמיין איך אני מרגיש כשאני לא מוצא מיד את הסול דיאז בשורת המקשים השחורים שנראים במבט ראשון מאוד דומים. בפעם הבאה אני כבר מוצא אותו כמכר וותיק וממשיך לגשש אחרי הקליד הבא.

למורה ולי יש הסכם לא פורמלי. אני פה בשביל המסע, והיא פה כדי להראות לי את הדרך. אם נגיע למופע בפארק – מצוין, אבל כמו שאומרים בבני ברק, "לא כולם רבי עקיבא!" או במקרה הזה – לא כולנו שלומי שבן...

קרדיט לצילום המצורף – תערוכת POPUPTLV-2022