מכורסת הדיכאון אצלנו בסלון הצליחו להוציא אותי רק דרך טיסה לפריז. כורסת טלוויזיה מעור שקיבלתי עם פרישתי לגמלאות, בה אני מעביר את הימים הנוראים שעוברים עלינו מאז השבת השחורה. עליה אני לאחרונה בוהה בחדשות, לא מצליח להבין את הפרשנויות, נתלה בכל שביב של תיקווה כי סוף סוף הגענו ל"עכשיו!" והחטופים חוזרים למשפחתם.
אז טסנו להתרעננות, פסק זמן. זוג של לא ממש צרפתולוגים. הרגשתי לא נוח עם הנפקדות הזמנית מ"שגרת קפלן וכיכר החטופים של מוצ"ש" אבל פריז הייתה זמינה וההזמנה המשפחתית הייתה מפתה ונוחה. "עקורי תל אביב" הגיעו לשאנז אליזה.
למוזיאון הלובר לא נכנסנו, ובגני וורסי לא הסתובבנו. רק החלפנו את הסים בטלפון ואת בית הקפה המועדף. במקום בקפה "נונו" ישבנו בכיכר טרטרה של האומנים במרומי המונמרטר. במקום עשרה שקלים על אספרסו תל אביבי – שילמנו שלושה אירו על בית קפה ברובע היהודי שבפריז, ובמסעדות – גם שם כרגיל לא הבנו ממה מורכבת כל מנה. המחירים אגב, דומים למחירי תל אביב.
בתפריט התיאורים יצירתיים, אומנותיים, מתאימים למוזיאונים ולא לקדירה המיוחלת עם מעדני המטבח הצרפתי עליה פנטזנו כל הדרך ב'מטרו' עד להיכל הקולינריה הצרפתי. לחוויה הזאת אנחנו כבר מורגלים מתל אביב, פה ככל שהמחיר המנה עולה, אזי שם המנה יותר מתאים למדור הספרותי מאשר למדורי הבישול. רק שבפריז זה בצרפתית ובאירו. אגב, פריז בז' על פי האקדמיה ולא פריס.
הפחידו אותנו מהפגנות ואנטישמיות בצרפת. עם העובדות אני לא מתווכח. יש הפגנות שמסוקרות בטלוויזיה. ראיתי גרפיטי אחד על הקיר "FREE GAZA" . אף אחד לא איים עלינו. דיברנו עברית במסעדות ותחושת הביטחון ברחובות העיר – נוחה. ברחובות יש שוטרים בשפע. מסתובבות שם גם חוליות של חיילים חמושים, הרבה יותר מאשר בתל אביב, משהו שקשור לאווירה הפוליטית המקומית. בלגן צרפתי שלא ממש קשור אלינו.
שנינו היינו כבר בפריז מספר פעמים. עם -בעלה לשעבר, אשתי לשעבר, מאהבה לשעבר, בתי האהובה לנצח, בשליחות העבודה וסתם כפרנרופילים בדימוס. כל פעם מחדש אני מתחרט על שבתיכון עירוני א' בחרתי ללמוד ערבית ולא צרפתית. למזלי, החותנת שלי המנוחה נולדה בקהיר ושם היה מקובל בקהילה היהודית לדבר בבית עם הילדים בצרפתית. כך שזוגתי מדברת צרפתית כשפת אם, ובמסעדות פה לא יכולים לעבוד עליה מחד ולאיבוד לא נלך בצרפת.
חוויה קולינרית תיירותית בפריז היא מסעדת "אנטרקוט". ארוחה אחידה בה אין לך הרבה ברירות. רק מידת העשייה של הסטייק. מנת עלי חסה כראשונה, ואז מגיע סטייק אנטרקוט ברוטב חם וערימת ציפס. זהו. 30 אירו והצטרפת למשפחת אנטריקוט .
רק מה, אי אפשר להזמין שולחן מראש וחייבים לעמוד בתור על המדרכה. במקרה שלי זה היה שעה ורבע. אבל אנטרקוט וקוץ בו - כשסיפרתי לחברי המקומי על הארוחה, צחק. אכלת אותה. הלכת לחיקוי. זה לא האנטרקוט המקורי. חקיין. מתחזה. הוסיף לשם המסעדה 'אנטרקוט' ומאז כל תיירי הגוגל מגיעים גם אליו . (היום אני כבר יודע – היינו צריכים ללכת ל"אנטרקוט" בפורט מיו. אבל טעינו.)
תל אביבים וותיקים זוכרים ברחוב אילת את התחרות בין סטיקיות חיים נלו, נלו האמיתי ונלו. קרב גדול על חובבי הסטייק הלבן בפיתה. אף אחד מהם לא התיימר להיות כשר, אבל כולם טענו שהם הנלו המקוריים .
אגב, האנטרקוט הצרפתי שאנחנו קיבלנו היה בלתי אכיל. בהתחלה הגיע קר והוחזר למטבח. כשהוגש לנו מחומם, היה כבר פג תוקף וחסר עסיסיות וממש לא באיכות כמו ב "מקום של בשר" שבנווה צדק, סטיקיית הבית שלי.
Comments