ציזיקי לייט

דירת נופש בפחות ממאה אלף דולר. דירת סטודיו מרוהטת ומאובזרת, בקומפלקס תיירותי כמעט על הים, 40 מ"ר שלכם בטאבו, עם בריכות שחיה משותפות, ספא מפואר, מסעדות ראויות ולא יקרות, עם קזינו יוקרתי במלון הסמוך; במרחק של דיוטי פרי אחד, פחות משעה טיסה והעברה במונית של כשעה-יוצאים מהבית בבוקר ובצהרים אתם כבר עם הנכדים משתכשכים בדירת הנופש שלכם הממוזגת, עד סוף חודש אוגוסט. יאסו!

החלום הרטוב של הרבה משפחות ישראליות מיואשות ממחירי הנופש בחופשים הארוכים. סבא קונה דירת נופש באי הסמוך, ולילדים רק נשאר לחלק את שבועות השימוש בנכס ביניהם. איזה כיף של פארק מים, מגלשות קמיקזה, גליץ' אבובים - והכול כלול לתושבי המתחם, לרווחת ההורים שמנמנמים בצל השמשיות ואוגרים כוחות לבילוי עד אשמורת שלישית על שולחנות הרולטה והפוקרבקזינו הסמוך. מתחם הימורים ללא הגבלות של חליפות או עניבה. אפשר גם במכנס קצר וחולצה נקיה, חובה פספורט זר והכי חשוב - תביאו שטרות. הרבה. כי הבית תמיד זוכה!

רוסים, אוקראינים, בריטים, גרמנים, והרבה ישראליים. ממש שכונה בנוסח מגדל בבל. פליטי מלחמה, פליטי מלחמות פשע, מבוקשי משפחות פשע בדימוס, אוהבי חיים טובים מוגבלי אמצעים, משקיעי נדל"ן לייט, חובבי ערבי בוזוקי וגם קומץ אנשים שמתקשים להסביר לשלטונות במדינתם מאיפה יש להם ערימת מזומנים באמצע הסלון, יעני, הון שחור...

כולם שכנים נהדרים, שמחת חיים, מוזיקה מהדהדת במרחבים הציבוריים, רק לא ממליץ להיכנס איתם לוויכוח על מקומות החניה או כסאות נוח בבריכה. לך תדע מה יש לו בצ'ימידן המוארך למרגלותיו. זה בטוח שלא יגמר בזריקת כסאות כתר אחד על השני.

אי של אנשים טובים. כל אחד בצד שלו. כל צד מאחל שהצד השני יכוסה בצ'ונאמי ענקי. רק אנחנו, נוחתים בצד א' ועוברים ישר לצד ב', כי אנחנו צד ג' בסכסוך. כמו שוויצרים שבאים לביקור דרך נתב"ג לכנסיית המולד בבית לחם.

אנו מיד נוסעים לחלק הצפוני, בו הכול עוד יותר זול. הצ'יזיקי יותר נוח לעיכול. הדגים וצלעות הכבש באותו הטעם רק עולים חצי. מנה שווארמה ענקית עולה חצי מאשר ברמת אביב וטעימה פי שתיים. כוס יין מעולה במסעדה עולה 5, בקבוק עולה 8 אירו ובמחירים שכאלו - צריך להיות שיכור ולהזמין רק כוס יין אחת.

אי של צער, דמעות ואדמה ספוגה בדם. קרקעות שנכבשו ועכשיו מקימים שם קזינו, בריכות ודירות סטודיו לנופשים שמחים וצוהלים, מול היורשים הזועמים של בעלי הקרקעות שנסו על נפשם במלחמה האחרונה. הסכסוך בין הצדדים, לא רק על נדל"ן, לא רק כסף. סכסוך שלא יגמר בטוב לעולם. אירוע קופי פייסט של המצב המוכר לנו כל כך מול פליטי 48/67 והוויכוחים עם תושבי אזורי C כיום ביש"ע. על האי פרץ הסכסוך בשנת 1974, אצלנו זה לפחות מלפני 140 שנות איבה וטרור, והסוף עוד לא נראה. שם ופה.

אחרי מספר ימי נופש בטן/גב, כמה סרטים בנטפליקס והרבה רביצה בבריכה קרירה, כשכמעט סיימתי לקרוא את הספר "הזריחה", רומן על מלחמת 74' באזור, בדרכי לשדה התעופה עברנו בעיר רפאים. עיר של 30 אלף תושבים שברחו על נפשם לפני 50 שנה, והאזור נאטם, גודר ולא אוכלס יותר. עיר ריקה. בניינים חצי מתפוררים. שלדים מחוררים בפגזי המלחמה ההיא. אנדרטת זיכרון אורבנית לאלפי החללים, וסמל לפליטים שחיים בצד השני של הגבול, כשלצווארם תלוי מפתח של הבית שעזבו אז, מחכים ליום בו יוכלו לשוב, למה שהיה שלהם ונכבש.

לא יצאתי לנופש נתניהו וחזרתי גלאון. אני יודע למי שייכות אדמות רמת אביב לפני ש"שיכון עובדים" בנו את שכונה ג'. במלחמות הצדק לא תמיד רק בצד אחד. במלחמות ישנם מספר לוחמים גיבורים, אבל עוד יותר אומללים, נשים, זקנים, ילדים וחלשים שממש לא השתתפו בסכסוך - אלא רק ניסו להציל את נפשם ומטלטליהם. והפסידו. ואי אפשר לצקצק ולומר - מה לעשות, זאת מלחמה והם הפסידו.

עצוב, קשה להבין, קשה כשמבינים שאין פתרון, ומייאש - כי אצלנו המצב הרבה יותר מורכב.

לנו אין קזינו....