קיוסק גינת דובנוב

מכירים סוכריות מחליפות צבעים? חופן כדורי סוכר צבעוני שככל שמצצת אותם – השכבה החיצונית נמסה ונחשפה שכבת סוכר צבעונית חדשה, מתוקה יותר. כל סוכריה עלתה בקיוסק של גינת דובנוב בשנות השישים חצי גרוש. האגורה של ילדותנו היקרה. שושנה, בעלת הקיוסק העדיפה לתת לנו את העודף בסוכריות מחליפות צבעים. אצל שושנה למדתי את יסודות אמנות המכירות, ואז כנראה החלה בעיית רמת הסוכר הגבוהה בדם שלי.

בפינה הצפון מערבית של גינת דובנוב פינת רחוב מאנה, פעל קיוסק. שתייה קלה, עיתונים, ממתקים, וגם מכשיר טלפון בעל חוט  ארוך,  עם מונה פעימות לשיחות חשובות ויקרות,  בימים טרם המצאת הסלולר. בשנות ה-60 של המאה הקודמת הפעיל אותו משה ביחד עם אשתו שושנה ובהמשך ירש את המקום בנם נתן שלאורך שנים האפיר שיערו מאחורי הדלפק. כשעמדה שושנה מאחורי ברזי הסודה, בקושי ראו אותה מאחורי מדפי הממתקים. שושנה לא הייתה גבוהה, אפשר לומר גוצה - ונעזרה בשרפרף כדי לשרת את הלקוחות.

כילד סקרן אהבתי שם את ברז הסודה, הפלא הטכנולוגי שהרווה את צימאון צופי דיזנגוף אחרי הפעולות בימי שלישי במחנה מאיר הסמוך ולצעירי שיכוני קריית מאיר הצמודה לקיוסק. הסודה שהייתה זמינה בבתים בסיפונים כבדים שנרכשו במכולת דומב השכונתית למי שטרח והביא את הסיפון הקודם הריק. ימי סיפוני הסודה שהקדימו את המצאת הסיפולוקס...

את ימי ילדותי העברתי בגינת דובנוב. בילוי קבוצתי עם בני הכיתה במשחקי גולות צבעוניות, משחקי גוגואים עם גלעיני משמיש; וגם משחקים כמו "סוס ארוך", "דודס", "פינות" וגם "גומי יפני" עם הבנות. לא היו לנו אז משחקי מחשב או טלפונים ניידים, טלוויזיות היו באמת מוצר יוקרתי ולמרות שהשכונה נחשבה לבורגנית – לא לכולם הייתה אז טלוויזיה בבית. במקום זה ירדנו לגינה או למשחקי כדור על מדשאות הבתים המשותפים . משחקים בחלקת הדשא שלא היה עליה שלט "נא לא לדרוך על הדשא השבוע", בתקווה שפסק זמן שכזה יחייה את המדשאה המצהיבה והדשא שלנו יהיה ירוק יותר משל השכן. סביב הקיוסק השכונתי התכנסנו אחרי בית הספר, אחרי הפעולות בצופים, לפני המסיבות הסלוניות, ובדרך להצגה יומית בקולנוע גת הסמוך. קיוסק דובנוב, כמו קיוסק גרינשפן שהיה מול קולנוע פאר, או קיוסק פראנץ' שהיה לצד קולנוע ארמון דוד ועוד מוקדים קיוסקאים תל אביביים של שנות השישים שהיו מרכזי בילוי לכשעצמם, בימים בהם עוד יצאנו מהבית עם החבר'ה ולא הסתגרנו מול המסכים בבית.

מכיתה א' ועד לכיתה י"ב – תמיד נפגשנו בגינה, ובשלב מסוים היינו עוברים בקיוסק.  גזוז, קרטיב, חופן גרעינים שחורים עם או בלי מלח ושיא הפינוק הייתה נקניקיה בלחמנייה אותה הכינה שושנה בירכתי הקיוסק. בהזדמנות שכזאת כאשר הקיוסקית לא ראתה, השובבים שביננו היו מטמינים בכיסם ממתק מהדוכן וכמובן שלא שילמו עבורו. הנועזים שלפו נקניקיה חמה ממתקן חימום הנקניקיות השקוף שקרץ לגנבים הקטנים ונגסו אותו בחיפזון תוך סיכון הלשון בכוויה.

בגיל 13 קיבלתי כמתנה מאבא אופניים. אופני ראלי המיובאות כמובן, ולא מסוג חרש אופן הישראלי.  אופניים של ילד שמנת משכונה בצפון תל אביב - כמו שאביו קנה לו פעם, כשהיה ילד ברחוב פאירברג בשנת 1940. אופניים שמיד עטפתי להם את השלדה בסרט ציפוי פלסטי צבעוני להגנה מפני רטיבות. אופניים עליהם רכבתי לצד החברים בשביל המעגלי הרחב של הגינה כמאה סיבובים כל פעם, כשבסוף הרגשתי כמנצח הטור דה -פראנס התל אביבי.

תפקידי כילד בביתנו בימי שישי בצהרים היה לרדת לקיוסק. ברשימת הקניות היה לקחת את שני העיתונים היומיים של סוף השבוע , שלוש חפיסות סיגריות אסקוט וחצי קילו גרעינים בלי מלח עבור אבא שלי . גבר רציני שעד צאת השבת  היה מחסל את כל הגרעינים, מסיים לקרוא את כל העיתונים וכמובן שומע ברדיו את התוכנית "שירים ושערים".

לימים נפטר משה ושושנה אשתו החליפה אותו כשנתן הבן מסייע ובהמשך החליף אותה אחרי מותה.

לאחרונה ראיתי כי שיפצו את הגינה שלימים התרחבה מזרחה והגיעה עד לפרויקט מגדלי גולדה, על שטח מחנה מאיר. במקום הקיוסק המוכר לי הוקם קיוסק מחודש, "הספסל". אצל שושנה לא היה ניתן להזמין מקיאטו כפול ארוך וסנדוויצ'ונים. ב"הספסל" תוכלו להתענג בקפה ומאפה במקום נשיקות מרנג צבעוניות של פעם, ופחיות שתייה במקום גזוז של סודה בשפע עם צבעי מאכל ממותקים. בספסל  לא מקבלים עודף בסוכריות ומשלמים בטאצ' באשראי. קיוסק תל אביבי לילדי דור ה-Z.