רוב כוחותינו שבו בשלום לבסיסם

חופשת סקי. איזה כיף. אם תחפשו בויקיפדיה את פרוש המונח עונג צרוף, אני בטוח שכדוגמה יתנו לערך זה את חוויית ״שבוע סקי״.

אחרי שבוע התארגנות בליקוט ציוד, ביגוד, חמצוואר, כפפות עם חימום פנימי, גופיות טרמיות, מגלשי סקי ששמרת במחסן כל השנה, קסדה קלילה אך חזקה - כל זה בפחות מ 25 קילו, כאמור בתנאי כרטיס הטיסה. אתה מגיע לנתב״ג, אם אין מחאה באותו היום, ומרגע זה הכול דופק כמו שעון עצר אוסטרי מדויק.

המטוס מלא חברה צעירים, רעשנים, שמחים, מתרגשים לקראת המסיבה המתמשכת על מדרונות השלג ובמועדוני האפרה סקי. שבעה ימים קסומים, שלא יגמרו לעולם, עד שאורזים את הציוד ועולים לאוטובוס שיחזיר אותנו הביתה ויביא במקומנו עוד מחזור של מאושרים.

עונג מלא, אלא אם נניח בבוקר מתעוררת השפנפנה הפרטית שלכם ומתעטשת. כנראה נדבקה בווירוס קל מהצפיפות בבר. לא נורא. בעלה השפן שלא שכח לסגור הדלת של הסאונה, לוקח אותה למרפאה. ( הבהרה: זה לא אנחנו - מדובר בזוג חברים טובים עם נטיות אלפיות דומות לשלנו, אך פה מדובר בצד ג' בוודאות). בין תור של צולעים, מצולקים וסתם משתעלים, הרופא המקומי מאבחן זאת כמשהו וירלי, קצת טיפות אף ואולי צ׳ייסר אחד בערב והכל יעבור. נהדר. 270 אירו משלם השפן הנחמד. רק מה, כשעמד מול הדלפק לשלם, החליק מולו תייר כבד משקל, גולש על רצפת המרפאה ועם נעל הסקי האלימה שלו דפק לו בעיטה בברך, שכל שופט היה מוציא לו על זה כרטיס אדום.

סליחה. סליחה והבועט נעלם. שני אירועים קטנים שאולי יכלו לגרום לזוג שלא לצאת לגלוש באותו היום.

לא במקרה הזה. שנה שלמה מפנטזים על הריחוף במדרונות השלג, ואירוע שולי שכזה לא יעצור אותם. יצאו השפנפנים מהמרפאה ועלו למסלולי הגלישה. הגברת כבר אינה מצוננת, בעלה לא ממש צולע מהבעיטה, השמש זורחת, ובין המסלולים מחכה להם מסיבת אפרה סקי אוסטרי שמחה במיוחד.

גולשים, מחייכים, מקדימים קצת לאירוע אז יוצאים לעוד סיבוב על המסלולים הנהדרים, ולא שמים לב כלל כי ממערב מגיעים ענני שלג כהים.

באלפים שום דבר לא באמת בטוח. השמש יכולה להעלם בדקה, ראות בלתי מוגבלת מתדרדרת מיידית לאל-ראות מלא. וכן, הגולשת השפנפנה לא באמת אלופת אישגיל בגלישת סקי במסלולים קצת תלולים.

החתום מטה אגב, לא היה שם. הוא חיכה על הבר להתחלת המסיבה. הוא זה שקיבל טלפון בנימה בהולה - ״החברה נפלה. שלח מהר חילוץ למסלול מספר 38 אדום!״

כך יצאו אנשי 669 המקומיים לחלץ את השפנפנה המצוננת עם תוספת חדשה של כתף מאוד כואבת, והורידו אותה לבית החולים המקומי, שמתקיים בעיקר מנזקי גוף בחופשת הסקי.

מי שציפה למסוק חילוץ עם צוות רפואי אוסטרי, התאכזב. בפועל הגיע גולש אמיץ עם אלונקה נגררת המחוברת למותניו, עליה הועמסה חברתנו הדואבת והמשיכה את חווית הסקי בשכיבה על הגב באלונקה מקפצת וכאבי תופת בכתף השבורה. בכדי לאזן את הסבל, השאירה לבעלה לסחוב את מגלשי הסקי שלה בסופת השלג כל הדרך עד למרכז האתר. מגיע לו. לא קרא את הכתובת על הקיר בבוקר במרפאה….

והעיקר- זוגתי האמיצה, מאותה קבוצת גולשים שוחרת האתגרים וחסרת מנוח, שאיבדה שפנפנה אחת עם כתף שבורה, המשיכה לגלוש בנחישות, ראויה כתמיד לתואר ״אהבת חיי״, וללא כל היסוס המשיכה לגלוש בשלג סמיך וללא כל משקפי שלג שנשכחו במלון, בכוחותיה האחרונים כמו לביאת שלג, הגיעה עד אלי, השלימזל שיושב על הבר, שותה בדאגה הרבה יין חם, ומחכה שיבואו להציל אותי לפני שנסגרות כל המעליות באתר ואני נשאר עם הדובות האוסטריות לבדי.

בסוף הצלחנו לחזור למלון בשלום, השפנפנה שהתחילה את היום בטיפות אף סיימה את הערב במיון הרפואי אפופת משככי כאב, בעלה חילץ עצמו מהמדרון המושלג כשהוא סוחב עליו את ציוד הסקי של אשתו כל הדרך עד לרכבל המושיע, והמסיבה?

האוסטרים האלה שיכורים לגמרי. בשלג ובקור, הם שרים וצוהלים, שותים ורוקדים, כמיטב המסורת של בילוי הסקי, גם אם ידוע שכעשרה אחוזים מהגולשים חוזרים הביתה חבולים או שבורים לאורך כל חוויית הסקי - אולם תשעים אחוזים המכורים לסקי כן חוזרים מאושרים. זה מה שקובע בסקי - וגם בדמוקרטיה. .

אגב, בדרכנו בסוף היום מהבר למרכז החם והבטוח של האתר, בלחץ זמן כי עוד כמה דקות כל המעליות באתר מפסיקות לפעול, הביאה אותי הלביאה למסלול קצר, תלול, מלא בליטות שלג קטנות המחייבות תמרון אחראי. מאחר וביליתי כמבוגר אחראי על הבר בכוננות חילוץ וחיסלתי מרוב אחריות כמה כוסות יין חם, לא היה לי סיכוי לשרוד את המסלול הזה. באמצע כמובן התרסקתי ללא נזקי גוף. רק אגו. כששעון השלג מתקתק, הזמן אוזל והקאפו שמפעיל את מעלית הסקי אורז את התרמוס והולך לביתו - אני עומד על המדרון התלול בזוית של לפחות 70 מעלות ומנסה לנעוץ את נעל הסקי במגלש… גם בלי אדי היין זה קשה, אז תנסו לדמיין אותי מנסה להתלוצץ עם לביאה שואגת-דואגת כשבכל ניסיון כושל לנעילת מגלש, המעלית מתרחקת וצריך להתארגן ללינת לילה באלפים החשופים.

בסוף הצלחתי לגלוש, לפנות לנתיב הנכון ושנינו עזרנו לאוסטרי החביב לסגור את הדלתות במעלית עד למחרת בבוקר, לעוד יום של עונג לבן צרוב!

דאנקה שיין!