נו, אז איך זה להיות גמלאי?
בכל מפגש שלי עם חבר בשנתיים האחרונות, אחרי השאלות הרגילות אודות שלומי, שלומה, כמה נכדים יש לי, ולאן אני טס בקרוב - אצל החברים שעדיין טרודים בעבודתם השוטפת, יש התעניינות בעולמו הפלאי של הגמלאי המצוי.
איך החיים מעבר לגיל 67, מה קורה רגע אחרי שנפרדים ממך יפה והטלפון מפסיק לצלצל. איך החיים אחרי המשמרות. למה מתעוררים באמצע הלילה כשלכאורה, אין מחויבות; מה מניע אותך ולאן - כשהמטרות הגדולות כבר הושגו. להגיע בשלום עד הלום.
בהתחלה קצת נפגעים מזה שמוציאים אותך מקבוצות וטסאפ סואנות שבימים כתיקונם היו שוצפות הודעות, תיאומי משמרות, חלוקת מטלות וגם הרבה ברכות יומולדת ורכילות משפחתית חיובית של הקולגות אודות נכדים חדשים, צילומי פרחים מטיולי השבת והחלפת דעות פוליטיות . עם הפרישה, אין שום הצדקה להמשיך בנוכחות בקבוצות החברתיות האלו. הוותיק של פעם עוזב ונפרד מהקבוצה, מנגב דמעה ושואל עצמו בלב, טוב - איפה מצטרפים לקבוצת גמלאים חלופית?
מסביבי, חברים שאו טו טו פורשים. עסוקים בתכנון ימיהם בשנה הראשונה, משריינים לעצמם מקום בחוג מטיילים ברחבי הארץ, רוכשים סדרת הרצאות מרחיבות דעת בקהילות קשישים כמותם, ומרוב חרדת שעמום לא יודעים כי העניין האמיתי נמצא אצלם מתחת ליד.
לווי הנכדים בשנותיהם הראשונות, גלגלי עזר סבאיים מטפוריים בצעדים ראשונים, בשחייה צורנית עם מצופי עזר, חברותא לחופשה משפחתית לא כמממן-על, אלא כבן שיחה, המבוגר האחראי באמת, הסמכות האחרונה ולא רק על שולחן סדר פסח; הגיבוי שתמיד נמצא ברקע וזמין אם צריך אותו, לפתור בעיות שוטפות. מפתיחת דלת לילד ששכח מפתח, לווי שרברב שיכול להגיע רק בשעות העבודה של הילדים, או תיקון קצר כשהחשמלאי לא זמין. זה נשמע מאוד לא מעניין, אבל שם בדיוק מתגלה הגמלאי המושלם.
לא שזה מרכז חיי. חצי מנכדי בכלל נמצאים מעבר לאוקיאנוס, ורוב ילדותיי מפוזרות ביבשת אמריקה שגם מגלן לא היה מסוגל לשמור איתן על קשר הדוק אלא בואטסאפ וגעגוע. העיסוק העיקרי שלי הופך להיות "להיות עסוק".
לשמור על דריכות חברתית במוקדים רגועים בטווח התניידות קצרה. בתי קפה, בר, חדר כושר, חוף הים וחוזר חלילה. כי צריך לשלב בין לבין גם שנ"ץ. זוכרים? אני כמעט כל יום ישן בן שתיים לארבע...
לאחרונה ביקרתי במרכז הבקרה בו עברו עלי ביעף עשרות שנותיי כפקח טיסה. ביקור שהעלה הרבה זיכרונות וגעגועים לימים של אקשיין מסביב ואדרנלין בדם. ראיתי את הפקחים הצעירים שמפעילים היום את המערכות. ושמחתי עבורם. אני יודע מה צפוי להם. כמה סיפוק יהיה להם בשנותיהם המקצועיות. איך בסוף ירגישו כי מיצו עצמם וייהנו בתחושת הניצחון - הגענו בשלום לגיל הפרישה, לשיבה פנסיונית רגועה, המהולה במנוחה, תעסוקה יזומה והרבה געגוע לימים יותר סוערים שלא ישובו עוד.
אז איך זה להיות גמלאי? קצת תחושת פג תוקף, קצת משועמם, ובעיקר מחפש את הפואנטה במשחק החיים הזה אליו אתה מגיע עם הרבה אגוזים ותובנות לגיל שבו השיניים כבר לא משהו...
בצילומים המצורפים - פנסיונרים קצת יותר מרשימים ממני עם שיער שיבה מכובד שמצאתי ברחבי המרשתת. הלוואי עלי שיער שכזה. כל הזכויות שמורות לצלמים המוצלחים.
השירותים המסוגננים הוצגו בתערוכת פופארט תל אביבי בפנקס 12 רגע לפני שהבניין נהרס ביחד עם כל המיצגים המקסימים.
הפנסיונר המאושר :
כל הכתוב ונאמר נכון ומציאותי ובנוסף לכל אני מוסיף ש.......
אני שואל: כפנסיונר עסוק איך היה לי פעם זמן לעבוד ?
מאחל לכול הפורשים שמוגדרים פנסיונרים על שום התקציב שמהם חיים .
חיים טובים עסוקים ומעניינים כמו השחקנים בתמונות.