סבא שלמה וסבתא ציפורה. הכי תל אביבים בורגנים שיש. גידלו ארבעה ילדים בתל אביב. רחוב פיירברג בואך שינקין בצנטרום של העיר הלבנה. העניבה הייתה בשימוש יום יומי, לא רק לצילום משפחתי. קוד לבוש בעבודה - אלגנט. עם חוט ומחט, הרבה עבודה וכשרון, זוג אוזניים גדולות כסמל משפחתי, ומשמעת ברזל לילדים, כלומר לאבי מוישה היפשר ושלושת הדודים.ות שלי, עם הרבה מזל - בנה מיני אימפריה אופנתית בנחלת בנימין והיה לשם דבר באופנת הביגוד לגברים שיצאו ממכנסי החאקי ועברו לעניבות וג'אקטים.
אגרת ברכה שנשלחה בשנות השלושים במאה הקודמת. ערב מלחמת העולם השניה, למשפחה שנשארה מאחור, בצ'נסטוחובה שבפולין, הוכחה מצולמת כי יש חיים בארץ ישראל וכולם מוזמנים על חשבון סבא שלי למלט את נפשם בזריזות כי יש כבר ניחוח של פוגרום באוויר.
חלק מהמשפחה ארזה מזוודות ועלו ארצה, כתחנת מעבר לירידה לאוסטרליה. מי שלא קרא את הברכה בעיון - לא הייתה לו שנה טובה לאחר מכן.
בזכות אנשי העלייה בשנים הללו של תחילת המאה, הבורגנים שבסך הכל חיפשו ביטחון אישי וקצת פרנסה - כיום אנחנו מדשדשים בעיר הגדולה שצמחה והתרחבה למעצמה כלכלית, בטוח יחסית אם מתעלמים מהקורקינטים והבולענים, עיר שכולנו חורקים שיניים וממשיכים לגור פה למרות ועל אף יוקר המחיה, אי הנוחות המטרידה, האורבניות הבלתי אפשרית, ויורדים בערב להרים צ'ייסר ל"שנה טובה" נוספת על עירנו.
תודה לסבא שלמה וחבריו על הכל.
אולי לא על הכל.
על האוזניים המיוחדות האלו אפשר היה לוותר.
איך לא חשבתי על זה…..
נולדת להיות בקר