אני כל יום מודה לבורא עולם על כל החברים שזכיתי לאסוף במהלך חיי. אנשים טובים שמוכנים שאקרא להם חבר שלי, למרות שלפעמים באמת לא ברור לי מה הם מוצאים בי. איש קצת משעמם, שתקן, דיסקרטי, דל ברכילות, שומר סוד, אוהב את טעם החיים הטובים ומוכן לפעמים לנהוג שעתיים לכפר ערבי נידח ולנגב חומוס טרי וטעים שהומלץ במקומון של מעלות תרשיחא. בסופו של יום, טוב חבר-טוב, מהרבה דברים טובים אחרים שאנחנו מעריכים ומחפשים סביבנו. אחד שתקן, שמקשיב לך, ששומר את סודותיך, מתרחק מלשון הרע, וגרגרן להחריד שיחלוק איתך מנת טירמיסו גם אם פתחת אתמול בדיאטה 8-16 חדשה. חבר שאומר לך כל מה שאתה לא תאהב לשמוע, יעשה לך הגהה לא רק על הפוסטים ההזויים אלא גם על החיים האמיתיים, ויסמן לך מהצד, כשאתה מגזים ומשתטה, עד כאן חבריקו. משהו שבהחלט אפשר לצפות מחבר.
אני בהחלט אסיר תודה לקבוצת האנשים האלה שאני קורא להם חברים, שנמצאים אצלי ברשימת החיוג המהיר, ואני לא מתבייש להתקשר אליהם מדי פעם לשמוע את דעתם.
כגודל התענוג, כך עמוקה האכזבה כשמאבדים אחד שכזה. כשמוחקים אותו מהחיוג המהיר. כשנשבעים כי לעולם לא אפול שוב בפח ואאמין לחיוכים המזויפים, לשיחות הצבועות, להזמנה לחגוג אתו אירועים באחוזתו המפוארת עלאק, (לא אחי ממושב בית נחמיה, זה ממש לא אתה!) לאייקוני הלב הפועם ואנימציות מצחקקות למסרים קצרים שכתבתי לו בדם מקלדתי, בימים הפחות שמחים שלי; והיום התברר לי שהחבר הזה צחק עלי כל הזמן מאחורי הגב והיה הכול חוץ מחבר. רעם ביום בהיר. קסאם בלילה חשוך. מכה חדה בזרת באמצע הלילה, פיגוע סכינאות בשער שכם. העברית שפה דלה וקשה לתאר את עוצמת ההפתעה כשאתה מרגיש את החבטה בגב, שמגיעה מהמקום הכי בטוח, ברגע שאתה הכי לא מצפה לו, מהאיש שאתה מוכן ללא היסוס להסתער ולכבוש את הבופור ביחד אתו.
לגמרי במקרה, באופן קסום, בעידן הקבוצות החברתיות והמרשתת, נוחת במחשב שלי מסרון עם ציטוטים ישירים שלא נועדו לעיניי כלל וכלל, מישהו לא שם לב שאני חבר ברשימת תפוצה בה לא הייתי צריך להיות - ובום! זכיתי בחיי לקרוא את חוות הדעת של החבר הטוב שלי, בלי צורך למות קודם. חוץ מלקלל את הורי, זכיתי בכול. מחמאות על קמצנותי, היותי חסר אופי ומשעמם, ועוד אגדות בכתב האישום על טובות הנאה שלקחתי על חשבונו. תיק 1000 פלוס שלי.
יותר משהופתעתי. התאכזבתי. מעצמי. שלא ראיתי את זה מגיע. לפעמים התמימות מזיקה. הסתובבתי יומיים באבל פנימי. בסך הכול חבר זה חבר. עד שהוא כבר לא. אחר כך הבנתי שהכול בראש שלי. החברות המושלמת כנראה הייתה רק אצלי בראש. הפילטרים הוורודים שלי מחקו אצלי את סימני האזהרה. רציתי שהוא יהיה חבר - ולא ראיתי דברים אחרים. שויין.
בתחילת "החברות" שלנו אולי היה לי ערך מוסף עבורו - אבל עם השנים התברר שאני לא מתאים לו. כנראה שאני לא מספיק מצליח. לא מספיק מקושר. לא מספיק אוליגרך. בסוף קבלתי מאשתו ציון של "לא מספיק" ונזרקתי מהסיפון של המייפלאוור החברתי שלהם, לחסקה עם החבר'ה הישנים והטובים שלי...
במקרה הזה לא תהיה לי בעיה עם תיק האלף הפרטי שנפל לחיקי. בסיגרים, שמפניה וחמגשיות אני לא ממש משתמש; מי שמכיר אותי, יצחק מההשמצות ההזויות, ושאר שבעת החברים הטובים שלי יצטרכו להיות קצת יותר טובים ולתת לי כתף ולנגב לי את הדמעות. והאקס-חבר? האמת - מה ששיתפתי אותכם, זה רק היה עוד שיעור עבורי. NEVER AGAIN. הרגשה קשה, אבל לא אתן לעאלק חבר בוגדני שכזה להרוס לי את הפתיחות והתמימות אשר פיתחתי והרווחתי ביושר במשך שנים ארוכות, תכונות שלשמחתי מאפשרות לי להיות חבר אמיתי. אמשיך בכיף איתכם, עם החברים הישנים והטובים. ההפסד כולו שלו.
נשמע טוב - אבל אפשר לנסח את כל הסיפור קצת אחרת בשפה שבטוח לא תזכה אותי בפרס סוקולוב - שילך להזדיין!
בצילום - חברים טובים שלי...
❓😳