בסוף, כל חייך, מסתכמים במשפט קצר הנחקק בלוח אבן, פה נקבר הצדיק, האב, הסב, ועוד כמה שמות תואר שבני המשפחה הצליחו לנסח בעדינות, תוך שמירת כבוד המת, כבוד המשפחה, תפארת הנצחת המנוח ועמידה בסטנדרט במקובל בבתי עלמין, כדת משה וישראל.
על המצבה אפשר לרשום או לקשט בכל כיתוב או תמונה או פסל' והמתוחכמים גם יחרטו Q CODE שיפנה את האבלים לענן בו מאוכסנת מצגת המציגה את המת בצבע , צליל ודמע. הנוסח הסטנדרטי אותו תראו על רוב המצבות, לבד משם ותואר כמו בעלי האהוב או אשתי האהובה, וכמובן שנות חייהם, הילדים מוזמנים להוסיף תאוריי אופי, עלילות גבורה, מקצוע מיוחד ותכונות אופי משמעותיות. לא תראו מקצועות כמו פועל, נהג, מורה או זבן. לעומת זאת רב או רופא או פוליטיקאי, מקצועם ייחרט בגאווה על המצבה.
אנחנו לא נחרוט על המצבה של סבא, תכונה דומיננטית שלו, קמצן, גם אם היה אלוף החסכנות. לסבתא לא נכתוב מכשפה, גם אם כל המשפחה פחדה מהכוחות המאגיים הנסתרים שלה. אפילו אם זה היה הכינוי שלה בקבוצת וטסאפ צעירי השבט, לא נראה שיחקקו על קברה, סבתא חיה, "המכשפה", תנצב"ה.
אבא שלי היה סנדק. לא ראש משפחת פשע. סנדק בנשמה. אחד שאנשים אוהבים לעשות לו טובות, להיטיב עם מקורביו, ולדעת שבבוא היום גם הם יקבלו ממנו כתף וסעד ממערכת הקשרים המסועפת שלו בכל רחבי תל אביב סיטי. אבי בעיקר היה מג"ד בנשמה. מפקד על גדוד שהיה בעצם המשפחה השנייה שלו. הוא עמד למעלה משלושים שנה בראש לה-פאמיליה בדגמ"חים, חודש ימים בשנה בפועל בשרות פעיל, ובשאר הזמן - מנטור לחיילי הגדוד אשר הם העריצו אותו גם בבגדיו האזרחיים.
באמצע מלחמת העצמאות החליטו להוציא אותו לקורס קצינים, מה שהציל את חייו מנפילה בקרבות חטיבת גבעתי, כמו שקרה להרבה מחבריו, מול הצבא המצרי בצפון הנגב. בשנת 1948 הוא היה בטוח שיסיים הצבא לפחות בדרגת אלוף. אולי בגלל זה עיברת את שם משפחתו כשם אלוף פיקוד צפון באותו הזמן, אבל מה לעשות שאחרי 3 שנים נפטר אביו והוא נאלץ להיפרד מהמדים ולעבור לשדות הקטל הפיננסיים בין אלנבי לנחלת בנימין.
בשביל האגו והנשמה ארגן סביבו חבורת מילואימניקים שכמו משפחת פשע ארגנו לעצמם גדוד מרגמות כבדות 120 מ"מ. גדוד משונה, תערובת של חרמ"ש קרבי עם סטאלבט של תותחנים מסייעים מנגד. כך היה מתגייס כל פעם עם חליפות דגמ"ח מעומלנות ולרגליו נעלי צנחנים אדומות עם סוליות קראפ נדירות שבשנים הללו רק בעלי קשרים רמי דרג היו זוכים להם. קשרים ברמה של אריק שרון, חבר אישי, שבאמצע מלחמת לבנון הראשונה טס ובא לבקר אותו אישית כשהגדוד שלו היה ממוקם בלב שדה התעופה של ביירות, מחכה לאור ירוק להסתער ולכבוש את העיר.
שנים היה מתגאה בדרגת סגן אלוף שזכה בה. בצעירותו נודע כרב סרן הכי צעיר בצה"ל, אבל השנים חלפו ולבד מפעם אחת בה נזכרו בו במטה והעלו אותו לדרגת סא"ל, נשאר תקוע, מביט בעיניים עצובות איך סביבו מסתובבים ינוקות עם דרגות אל"מ על כתפיהם והוא כבר בתפקיד מפקד אגד ארטילרי, משהו המקביל לפחות לפילדמרשל בכיר, לא זוכר לדרגה ראויה.
לימים השתחרר משרות מילואים בגלל שני אירועים לבביים, וחזר לתפקיד הסנדק הבורר בוועדת חוקה ומשפט של פרלמנט השחר בבריכת גורדון, מוסד הבוררות הכי נחשב בין אנשי העסקים במרחב "השדרה השביעית" - אזור האופנה של תל אביב.
עברו שנים, דרגות הסא"ל נשכחו, ואבא נפטר בשיבה טובה. במהלך השבעה התכנסו שני בניו לשיחה קריאטיבית, מה רושמים לו על המצבה?
אחי, הקופירייטר הכי מוכשר בעיר, הצליח לתמצת את האופי של אבא במשפט אחד - מלוחמי תש"ח.
הכי קצר, הכי אמיתי, כי כל השאר היה בעקבות זה. חבריו, אהבותיו, עסקים וחלומות. הכול התחיל בהגנה, דרך השיירות לירושלים, קרבות גבעתי מול המצרים, וגדוד המרגמות הכבדות ולה-פמיליית לוחמי הגדוד.
אני תרמתי רק עוד דבר קטן לכיתוב על המצבה, משהו סמלי שבזכותו אני מקווה אבא יושב מבסוט על הענן עם כל חבריו.
הודעתי לקבלן המצבות כי לפני שמו של אבא יוסיף עוד של שלוש אותיות. משהו שלדעתי מגיע לו אחרי מותו, ואף אחד לא יכול למנוע את זה ממנו. ביקשתי שלפני שמו ייכתב - אל"מ....
מקסים אהבתי