כאב עמום באזור הסרעפת. בחילה קלה שמחייבת להזדקף במיטה ולרסן את הדחף להקיא. גל צריבה חריפה במעלה הגרון. הרהור נוסף על רצוננו לחיות יום נוסף. ארבע בבוקר, וזה רק מתחיל עכשיו.
בשלב הזה ברור כי הלכה השינה. מנסה להיזכר איזה כדורי הרגעה יש בארון התרופות. על איזה מדף היא הניחה את חבילת טבליות הפלא שהבאנו מארה"ב לאחרונה, איזה טעם יש לקחת כדור אם אתה עוד שתי דקות עלול להקיא את כל תכולת הקיבה. אולי זה הזמן להעיר אותה. לפחות שתדע מה עובר אצל השותף שלה למיטה, בקרב ההתשה המתמשך, מול החלשות הגוף בניסיונות לשמור על חזות רגועה, כי ההצגה חייבת להמשך.
שתי דקות עוברות. עדיין אין אירוע. גל נוסף, חלש יותר, עולה לנו במעלה הגרון, ונעצר שוב. אין ברירה. צריכים לקום לפני שיקרה אסון. לא בא בחשבון. כתמים על מצעים מכותנה מצרית שנארגו במיוחד למלכה הפרעונית ולאלמנה לעתיד השקועה בחלומותיה שתהרוג באמת כל מי שיזהם את ממלכתה, גם אם ישרוד את הלילה הזה.
מי היה צריך את הארוחה הזאת? לא מספיק לכם בילוי בתיאטרון? מתכנסים בחברותא, צופים במחזה ישראלי מעורר שיחה אינטליגנטית, שותים ביחד כוס תה או יין בניחותא בקפה הקרוב למגרש החניה בו אפסנתם את הרכב, ואי שם לקראת חצות מתפזרים מנומנמים הביתה לשינה ערבה, רגועה, ומנסים להבין את המחזה - מי באמת עצר את הטנק הסורי בשער קיבוץ דגניה?
בישיבה בכורסת הטלוויזיה האישית, במרחק כמספר צעדים מחדר השינה, אחרי כמה כוסות מים עם כוס חלב להרגעת הצריבה המאמללת בגרון, אפשר לתחקר את רצף הטעויות שנעשו לפני האירוע המאמלל הזה. למשל - אפשר היה לוותר על הכריך הגדול לפני ההצגה. כאילו מה, הרי לא הייתם באמת רעבים. סתם כריך, עם חרדל ומיונז בנדיבות לעטר את שלל פרוסות הרוסטביף שימלאו את הבטן וינחמו את תחושת האובדן. אוי אוי אוי. אז לקחו אותנו להצגה במקום לארוחת ערב במסעדה. שעתיים של דממה, בלי פינוק אורלי מתוק או תרגול מלתעות על קערת סלט עלים אין סופי.
אחרי ההצגה, כשנכנסתם לשתות קפה ביחד, לא באמת היה צורך לקרוא את התפריטים. קפה זה קפה, לא צריך להציץ ברשימת המנות ובטח שלא להקשיב למארחת כי הערב יש להם כמה מנות ב"מיוחדים", רשימה שהיא תודרכה לשווק נמרצות הערב.
ונניח שמזמינים את מבחר הסלטים עם כמה פרוסות פחמימתיות - אם היא שואלת, "ומה לעיקרית?", אפשר לומר - לא תודה, באנו רק לנשנש; וגם, אם יש זוג ממש רעב - בכיף. שייהנו, זכותם. נארח להם חברה ואם ממש צריך נרים לגראפץ' אחרי. תמוה, למה זה מעורר את התאבון הרדום אצל כולנו? מי בכלל פנטז על לאזניה מוקרמת בשעה אחת עשרה בלילה? איך קרה שמכוס קפה עם סויה בצד - אני מוצא את עצמי עם סטייק של כמעט חצי קילו על הצלחת וערמת מטוגנים לצידו?
מתכון קטלני שבא להצדיק את פתיחת המחלקה קרדיולוגית ג' בבית החולים האורבני, מקום בו נפגשים בסוף כקינוח כל הקרניבורים, מכורי כת הקיטוגניה, חדי קרן גרגרנים חסרי שובע ואנשים חסרי אופי, שאחרי מנה שכזאת מוצאים עצמם באשמורת השלישית, צפים בלב ים של הרהורי חרטה ושבועה שלעולם לא עוד, נשבעים שאין אף סטייק ששווה את תחושת הקדם אירוע לבבי, משהו נורא שכבר עבר עליהם ולא ברור איך שכחו מה קרה בפעם הקודמת כשחגגנו בחתונה שנערכה באולמי "פילה מניון ללא הגבלה" , אנשים רציניים שהבטיחו אחרי התאוששות מפתיעה מדום לעד, כי זה לא יחזור על עצמו, זללן חסר מעצורים קולינריים כמוני...
קרדיט לפח - מוזיאון פופ אפ תל אביב 2022 ברחוב פנקס
Komentarze