פיפי

בגילנו, משתינים כשאפשר ולא מחכים עד שלוחץ ואז חייבים, כי אחרת אנחנו בבעיה. זאת חוכמת חיים שקיבלתי מחבר במתנה ליומולדת 60 שלי.

מאז אני משתין בכל הפסקה, תחנת דלק, שרותי בית הקולנוע לפני שנכנסים, שרותי הבר בטרם אתיישב על חצי ליטר בירה ובטוח ארגיש לחץ בשלפוחית בקרוב, מאחורי כל עץ רענן בטבע כשאני במאסף, ובעצם - אפשר לומר כי משלב מסוים החיים שלי הם כל מה שקורה בין השתנה להשתנה.

כשאתם רואים הפגנה המונית, אני תמהה מה עושה מפגין וותיק שאחרי שעתיים במחאה, מה לעשות, חייב להשתין. כשמשדרים מאצטדיון ומבלי את מופע הרוק השנתי, אני תוהה כמה זמן הצעירים האלו יכולים לעמוד צפופים מבלי לצאת מדי פעם להתרעננות קלה בשירותים. כשאני נכנס ליום עיון משמעותי, אני מבטיח לעצמי מקום במעבר, עם נתיב התפנות מהיר מדי שעתיים. זה אני, ואלו הם חיי. נושם, שותה ומשתין.

לא. השלפוחית שלי בריאה. לא לכולנו יכולת ההתאפקות של אסאד האב, נשיא סוריה, שהיה ידוע כמתעלל בבני שיחו, שלא יכלו לצאת להשתין כשרצו, בעוד הוא יושב ימים שלמים, יבש ומחייך על אורחיו המתפתלים, מתים כבר להפסקת השתנה שלא מגיעה.

יש משקאות משתנים. האנגלים הכריזו שההבדל בין בירה לשתן הוא עשר דקות. על כן בכל פאב שכונתי בסיסי תמצא בחדר שרותי הגברים כמות מספקת של עמדות השפרצה, המאפשרות למבוסמים להתפנות ולהמשיך ללגום עוד בירה שתהפוך לשתן במהרה. ויש אנשים שסתם משתינים. גם מלכת אנגליה משתינה, בכיף.

מה שפחות כיף הוא תוצר הלוואי לפעולה הטבעית הזאת. מי מכם שמטייל בשבילי ארצנו לא יכול שלא לראות לאורך השביל, תחת כל עץ רענן, שרידי נייר טואלט, שבוודאי שימש את הצועדות בעלות השלפוחיות הרגיזות, במהלך הצעידה המאתגרת.

אצלנו, הגברים, טכנית זה הרבה יותר פשוט. משתינים, מנערים, רוכסים, וצועדים הלאה. נשותינו, עושות אותו הדבר, רק שבמקום לנער, מלכלכות את הטבע בנייר לבן, רב שכבתי, מלטף אך מלכלך.

בשביל ישראל השבוע, בין הפרחים ובצל העצים, קצת התרגזנו השבוע על מי שנמנעו מלאסוף אחריהם את מה שצריך. התמונות מיותרות כי לכולם ברור על מה אני מדבר. בשירותים בבית, זה נשטף לביוב. בשטח - זה נשאר כמוצג סביבתי מיותר. בשמורות הטבע בדרום אמריקה מקפידים כי כל אחד יוציא בשקית את צרכיו מהשמורה, ומטילים קנסות על מזהמים. שמעתי ברדיו פרסומת על חברה מסחרית שתרמה לציבור המטיילים במהלך יום העצמאות מספר בתי שימוש ניידים שיפוזרו ברחבי הארץ. מעט מדי, מאוחר מדי, מסחרי מדי. שביל ישראל הוא לא שמורת טבע, אבל הוא אתר התיירות המטויל ביותר בארץ. הגורם שסימן אותו, יכול גם לסמן מספר תחנות התרעננות על שירותים ונקודות מי שתיה. מגיע למי שלא אוהב להשתין מאחורי העץ, למי שאוהב את הטבע, למי שמטייל ורוצה להנות ולא להרגיש מקלקל את הסביבה, לכולנו. אחרי 74 שנות סיירות בשבילי ארצנו המצב עדיין טעון שיפור - עד אז שביל ישראל יהיה צהבהב עם עיטורי טואלט לבנבן.