לפעמים אתה מתעורר ליום עמוס בתוכניות, רצף של פגישות, סידורים, תשלומים, דרינק קטן עם חבר, סיבוב הליכה ספורטיבית קטן עד הנמל ובחזרה עם חבר, ולקינוח בערב גם מופע סטנד אפ. אתם יודעים, עוד יום שגרתי ברמת אביב. ואז מגיע טלפון בשמונה בבוקר שהופך לך את הבטן וסדר היום.
לא, אני לא מדבר על אסון, אף אחד לא עשה תאונה, בסך הכול אי הבנה. לא הגענו להסעה שתוביל אותנו לסופ"ש מדהים אליו נרשמנו טלפונית לפני מספר ימים. רצף טיולים מודרכים ביקורים והרצאות, מלון דרכים מפנק ועוד יום של תענוגות שלא יודע למה זה מגיע לנו.
וואלה, מאמי, לא אמרת שזה סופ"ש? היום יום חמישי, לא? סופ"ש זה לא ששי-שבת? פאק! הם באוטובוס בדרך אל האושר, ואני בדרך לעוד יום של שיגרה. חיים דבש, אבל למה לא לשדרג לטיול...
מבט אחד אל היועצת הפרטית שלי, ולא צריך להוסיף מילה. זה חשוב לה. הפקשוש הזה יצבע לנו בתחושה לא טובה את כל הסופ"ש, שבעצם מעכשיו אנחנו לא מתוכננים לעשות בו דבר.
יאדה יאדה יאדה, כמה טלפונים והודעות התנצלויות בוואטסאפ, אריזת תיק מלון חפוזה, ונהיגה קצת מהירה באוטו ליירט את האוטובוס , החברים, הסופ"ש הכאילו אבוד – והופה, מחיאות הכפיים שקיבלו אותנו כשעלינו לאוטובוס באיחור של 3 שעות, היו שוות הכול.
כל הפגישות, פרלמנט החברים האהובים, קבלן השיפוצים ומאמן הכושר, כולם נדחו ליום ראשון. עכשיו אפשר לשתף בחוויה מרגשת שחווינו, חיבור של עתיד ועבר, עם הרבה ציונות מהלב, בנגב.
בסוף היום, שמעתי הרצאה של מדליק המשואה הבאה בהר הרצל לטעמי. מנהל מכינה קדם צבאית ייחודית לנוער בהוסטל הנמצא במצפה רמון. מוסד חינוכי לנערים עם עבר פלילי, שרוצים להתגייס לצה"ל למרות מצבם, עם עשרות התיקים הפליליים הפתוחים נגדם, והרקע שלהם מחבורות הרחוב במקומות הכי נמוכים של החברה הישראלית. פסולי גיוס לכאורה, שאם יתקבלו למכינה הזאת, ימחלו להם על עברם, צה"ל ירוויח עוד לוחמים קרביים, החברה הישראלית לא תינזק מעוד פשעים, רק בשוק הסמים יהיו חסרים כמה סוחרים....
25 מתוך אלפיים. זה אחוז המתקבלים למכינה כל שנה. עשרים וחמישה ילדים לאמהות מאושרות שהמכינה עבורן היא האור בקצה המנהרה, הזדמנות אולי אחרונה להפוך את הלימון לחייל במדים, ובמקום שיסעו לבקר את הילד בכלא אילון, ייסעו לעיר הבה"דים עם צידנית שניצלים בשבתות בהן יישאר בבסיס.
מדובר בנוער ש"מורעל" במהלך המכינה בכל הערכים שכולנו גאים בהם, להיות חלק מחברה איכותית. מכללי התנהגות בקהילה שלא לזרוק פסולת מהחלון למדרכה, ועד להשתתפות בתרגילים צהליים עם הלוחמים הכי מוערכים, מסעות השבעה עם ובלי אלונקות לפסגות הרים, כולל טיפוס מאומץ לטכס מרגש על פסגת המצדה. שנה של טירונות מתמשכת כשהפרס הוא להתקבל לצה"ל ולעבור את הטירונות האמיתית, במסלול ליחידות הכי קרביות בצבא.
למכינה קוראים "אשר רוח בו" ומנהל אותה בפועל איש חינוך, בן מצפה רמון, קצין לוחם לשעבר ואיש עם חזון שמציל כל שנה כעשרים נערים מקריירה מצליחה בעולם הפשע למסלול חלופי מקביל עבורם הילדים, רק ברוח הציונות הישראלית ופיקוד על יחידות קומנדו איכותיות. מושיק וולף, לשמוע ולהתאהב בו. אדם שבמו ידיו מציל נפשות צעירות. נערים שרק נסיבות חייהם האומללים הביאו אותם לעולם הפשע. גנבים, דוקרים, סוחרי סמים עם אמא דומעת בבית, שאחרי המכינה יוכשרו ויהפכו לקציני סיירת עם אמהות גאות. דומעות, אבל מגאווה.
האיש הזה, שהשקיע את חייו בפרויקט, ראוי לטעמי לכל הכבוד והתודה שהחברה שלנו יודעת ויכולה לתת. בואו נתחיל בהדלקת משואה בהר הרצל...
ניגשתי בסוף ההרצאה למושיק, בן למייסדי מצפה רמון, להודות לו. מסתבר שיש לנו מכר משותף. העיר מצפה רמון שם עבדתי עשר שנים בצעירותי והכרתי עוד אחד מאושיות העיר בשם אבי חקלאי שנפטר בתחילת הקורונה ולא יכולתי להיות בלוויה ביחד עם הרבה חבריו מחיל האוויר.
מושיק הכיר את המנוח שהיה חבר טוב של אביו, ואז סיפרתי לו שללוויה של חקלאי נסע נציג שלנו והניח זר על הקבר בשם החברים. "אהה, אז זה אתה מהחברים שלו מהיב"א? ראיתי את הזר שלכם"!
אם הייתי צריך, עוד הוכחה עד כמה אנחנו חברה כל כך קטנה וצפופה. כל ישראל חברים, או לפחות חברים של חברים. מדינה בה בסוף, כולם מכירים את כולם...
המכינה הקדם צבאית של מושיק, "אשר רוח בו", מנוהלת על ידי דירקטוריון מכובד ביותר עם נציגות בכירה של בוגרי כוחות הביטחון ומופעלת רק בעזרת תרומות. עזרה תקציבית מהמדינה – אין. כל חניך עולה בשנה כששים אלף שקלים. בשנה הבאה שמעתי כי יצליחו להכפיל את כמות החניכים, אבל זאת טיפה בים הצרכים, ואפשר כנראה להציל עוד הרבה נערים שמפרפרים בין עולם הפשע והזדמנות אחרונה במערכת הצבאית.
חשיפה ציבורית של המפעל המבורך הזה, רק יכולה לעזור בהשגת תקציב למכינה זאת ואחרות שפועלות בתחומים ואסכולות שונות, מכינות שמצליחות לקחת את ילדינו המוצלחים ומטייבת אותם לטובתם, לטובת ההורים הגאים, צה"ל והחברה כולה.
Comments