אפשר לסכם את השבוע האיטלקי הזה בגעגוע עז לקערת סלט. לא סתם סלט, אלא סלט ירקות ישראלי, עם שפע עלים, פה מלא "קראנץ'" מהגינה, וביסים של...

בלב השרון, על גבעה קטנה, בצהרי יום ששי, כחום היום, במרחב אירועים ותיק עוד מתקופת המנדט הבריטי, השתתפנו באירוע חם. חתונה של אמצע אוגוסט....

מה באמת חשוב לנו בחיים? אהבה, תזונה, וויי-פיי ושליטה על המזגן. כל השאר זה בונוס. אבל בואו נודה באמת, יש לנו עוד צורך בסיסי משמעותי, לאחוז...

לפיני הייתה יד חזקה. לא בפוקר. בתחרויות עם חיילים משועממים בשק"ם. בהורדת ידים, לא היו לו מתחרים ביחידה. במועדון הקצינים, בין סיבוב דומינו לאכילת טוסטים טעימים שהכינה לנו המאמא מטילדה, הדמות האימהית שדאגה לנו לאורך כל השירות הצבאי במחנה המבצעי - פיני בעיקר שתק. את העבודה עשה במדויק ובנחרצות, בלי הרבה בדיחות אבל עם ציניות נעורים של בחור שהגיע מפתח תקווה היישר למצפה רמון, ליב"א המשקיפה על בית הספר לקצינים אי שם חמש דקות ממצפה רמון, קצת לפני מלחמת ששת הימים כסגן משנה זוטר. בחור מ

שומר נפשו ירחק. בתי חולים הם רק לחולים. ולצוות כמובן. חדר המיון הוא שער הכניסה לחוויה שלחלק המשתתפים היא גם סופנית. ביקור שרצוי לוותר עליו ככך הניתן. אלא אם לא. למשל אם האחות במוקד הטלפוני של קופת החולים שלכם מציעה כי תזדרזו לחדר מיון כי הסימפטומים שלכם לא משהו. שניה. ספוילר הכרחי. אצלי הכול בסדר. אם תרצו, תמשיכו לקרוא אותי בעתיד בעוד הרבה טורים למרות האחות הפסימית. רציתי רק לשתף אתכם כי כמו בתדריכי הבטיחות בצבא, "אם יש ספק – אז אין ספק". אם אתה נראה רע, מרגיש גרוע, ומעדיף

אף פעם לא רציתי להיות טייס. גם בקורס טייס, באזורי התרגול בתא מטוס הפוגה מגיסטר, בין הלופ לבארל רול, חיכיתי לנחיתה. למזלי המדריכים שלי עזרו לי להחליט והצילו את חיי אחרי שנה. הודחתי. לא הצטערתי לרגע. גם בהמשך כשהציעו מהעבודה לעבור קורס טייס פרטי - לא רצתי לראש התור. לימים הבנתי שאני מעדיף את מחלקת העסקים במטוס ולא לשבת על ההגאים. אבל הסיפור היום אינו על טייסים ועסקים. תשאלו כל טייס אזרחי ישראלי מה זה "חגב"? תראו חיוך. זהו אות הקריאה של יחידת הבקרה המרחבית המבקרת את כל המטוסים

כעשרים מסעדות נסגרו בעירנו השנה. התאבון התל אביבי לא משהו. הבליינים הצעירים אוכלים מנות קרב. ההורים שלהם לא מסוגלים להכניס שום דבר לפה מרוב דאגה, ואלה שלא מגויסים מעדיפים מסעדות כשרות למהדרין. משהו עם תדמית ציבורית שלילית לאחרונה. לא הכשרות, אלא המשתמטים. החודש מציינים בתל אביב את חודש האזרחים הוותיקים. העורף האסטרטגי החסון של העיר. אוכלוסיה מבוססת יחסית, לא תזזיתית כמו דור-Z, בלי דרישות מיוחדות אבל עם העדפה שיחלישו את מוזיקת הרקע במערכת ההגברה ויסגרו את המזגן, שונאי עשן סיגר

בעולם הדממה אין שמחה. הצלילים העמומים והבלתי מובנים, אינם נושאים אושר. המילים היפות סביבנו נמוגות באוויר, תלויות ומאוכזבות על שלא נשמעו...

כל הדרך לירושלים, ניסיתי לשחזר ולהיזכר האם אבא שלי ביקר אי פעם באחת מדירות הסטודנטים שלי אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת. במהלך לימודיי...

השבוע חגגתי עם חברי מתיכון עירוני א' את כניסת בנו בברית אברהם אבינו. בקיצור, הברית. מזל טוב. מי מכם שעוקב אחרי וכבר הבין מתי נכנסתי לכיתה א', מבין כי החבר שלי חצה לאחרונה את גיל שבעים, ועוד כוחו במותניו. ולא, זאת לא הייתה תקלה. לתינוק הזה יש אחות בת שנתיים, ועוד מספר אחים גדולים מאמהות שונות. עשרה ילדים משש נשים וארבע חתונות. החבר לקח את מצוות פרו ורבו ומלאו את הגנים בילדים, כלשונה. מבולבלים? זוהי תל אביב. מצד אחד ריבוי של חד הוריות ומאידך גם פוריות גברית שופעת מרובת נשים. כ

מכוניות קטנות, נהגות גדולות יום הסבא. היום בשבוע בו אני משובץ באקסל המשפחתי להוציא את הנכדה מבית הספר "צוקי אביב" בצפון העיר שנמצא מעבר לכביש ומחייב מבוגר אחראי לחלץ הילד מחסות מערכת החינוך ולהעביר אותה את הכביש לבילוי מול מסך הטלוויזיה בבית הממוזג. תרומתי הצנועה במפעל המשפחתי הבנוי על תעסוקה מודרכת לנכדים קצרי קומה ומרובי אנרגיות בצורת מופעים במתנ״ס, רחצה בבריכה שכונתית, בניית ארמונות בחוף תל ברוך, סיפורי הדוד משה, איציק והגיטרה או בכפוף לנפלאות משבר האקלים - פגש שכבתי על

מכורסת הדיכאון אצלנו בסלון הצליחו להוציא אותי רק דרך טיסה לפריז. כורסת טלוויזיה מעור שקיבלתי עם פרישתי לגמלאות, בה אני מעביר את הימים...

הקדמה - היום היינו מתוכננים לעשות סופ"ש בירושלים. טיול מודרך בין הכנסיות בעיר העתיקה. מדריכה מרתקת, אכסניה צליינית בתוך החומות, ארוחת ערב במרומי מלון נוטרדם, חברותא מעולה עם נגיעות של חומוס ובייגלה חם בשער יפו. לקבוצת הוואטסאפ של הסופש הזה קראנו "סופש עם האפיפיור". מלחמה דוחה הכל. את הסיור הזה, את השבוע שתכננו בהמשך על חופי סיני, את ההופעה של מירי מסיקה ב-24 בחודש, ולהבדיל - את כל החיים של אזרחים ולוחמים שנפגעו במלחמה שפרצה. בשבוע שכזה, תל אביב היא חלק מהדרום האדום מדם. כולנו

"מאמי, אתה יכול לבוא לכאן לרגע? אתה מבין מה משמעות ההודעה הזאת על המסך? למה המחשב כותב לי שאין תקשורת/ פג תוקף הרישיון/ חסר מקום אכסון/...

קשה לי עם הדרוזים. הרגשה פנימית שאכזבנו אותם. בגדול. חברות של למעלה מ-76 שנים נגדעה באחת, ברצף של החלטות שגויות, שחייבים לתקנם בהקדם - כי...

ההורים של מאיר התנגדו. אבא שלו הטיל ווטו ומאיר לא הוציא בגיל 16 רישיון על אופנוע ביחד עם כל החברים בתיכון. פחדו על בן הזקונים שלהם שלא...

גם לכם כל סדר הפסח הזה השנה נראה מיותר? אירוע מפונפן ומייגע, עם תפריט שחוזר על עצמו, המשתתפים מוכרים משנה שעברה. ממש כמו הטקסטים הממוחזרים והצרבת שלמחרת. כשמצב הרוח נמוך בעומק המחילות ברפיח, כשהתקווה לתקומה נמוגה, התאבון פג ואין געגוע אלא לאופוריה מהשנים האחרונות, לא מזמן, בהן היינו מדינת סטרטאפ נמרצת ולהפועל תל אביב היה עוד סיכוי הוגן לזכות באליפות - ממש נדלקתי על הרעיון של חברים שלי, שבחרו בערב החג להתכרבל לבינג' עם פופקורן (כשר לפסח כמובן) ועונות 4+5 של הסידרה המומלצת "י

לפני שלושים שנה הסתיים פרק בחיי. פרק שהתחיל עם חיוכים ופרפרים בבטן והסתיים על מדרגות רבנות. לא רקדתי. ואחריו מיד הגיע סדר פסח. לי לא היה...

מבקש לא לקחת אישית את הטקסט המצורף מטורי האישי השבוע. זה ממש לא קשור לפעם האחרונה בה נפגשנו לקפה ומאפה, ובסוף ״התדרדרנו״ לבילוי עתיר קלוריות וממון. כרגיל, נהניתי מכל רגע. אני תמיד כותב על אירועים של אנשים אחרים… מאחל לנו עוד הרבה ויסקי משותף על הבר. בפעם הבאה, אני מזמין. תקראו לי קמצן, כילאי, קטנוני, מתחשבן וכבד. קטן עלי. לא בא לי בטוב הקטע התל אביבי שבסוף כל בילוי בבר או מסעדה, במרכז השולחן נוחת חשבון משותף. עכשיו לך תתמודד עם זה. א. שתה אספרסו, ב. אכלה סלט, ג. הגיע מהמשרד מ

צ'אט זה לא מכתב. פוסט זה לא ממש כתיבה. אם זה לא נחרט על נייר, נארז במעטפה ונשלח עם בול - זה בטוח לא ייגמר בטוב. שני v כחולים ואחר כך זה מתדרדר ל"הסר עוקב" ואת סדר פסח לא תעשו השנה ביחד. יוחזרו המכתבים! רק לפני כן, שיחזירו לנו את תיבות הדואר האדומות בתל אביב. מלכוד 22 של דואר ישראל. אין תיבות דואר בנמצא. אם אתה כותב מכתב, פעולה בסיסית שאבותינו נהגו לבצע מדי פעם, תגלה כי אין תיבה אדומה זמינה בה הם נהגו לשלשל מעטפות מבוילות שהגיעו ליעדן בבוא הזמן, בחרם דרבנו גרשום. כלומר, סגורות