במטוס איירבוס 320 אין אפשרות להטות את גב המושב. כל הכיסאות זקופים בזווית אחידה כך שברור שכולנו נוחתים עם כאב גב. חוץ מהאימהות הצעירות שעמדו רוב הטיסה עם התינוק על זרועותיהן העייפות, מנדנדות אותו בתנועות מותן סדירות - תנועה ייחודית המופעלת אצל כל מי שמחזיק תינוק, גם אם לא התכוון לכך מראש. לנו הגברים עוד אין את התנועה האינסטינקטיבית הזאת. אם בדרך הלוך לחופשה התלבטתי בין בלאדי מרי לג׳ין טוניק - קוקטיילים של שנות השבעים לפני המצאת האפרול שפריץ - בטיסה חזרה המצב היה שונה לגמרי. זו

טסתי לבד. במציאות המקומית הנוכחית, זה לא פינוק – זה מרשם רפואי דחוף. סוג של פסק זמן הכרחי מהבלגן: העבר הרחוק נראה כמו פנטזיה שוודית, העתיד בערפל כבד, וההווה... בואו, ההווה פשוט לא משהו. הייתי חייב להתרחק קצת בשביל הסיכוי הקלוש להתגעגע. מיני-רילוקיישן, מאקרו-פינוק. רק אני, המזוודה הקטנה, והאינטליגנציה המלאכותית. ברגע שסגרתי טיסה והודעתי לחבר הפריזאי שאני מתעלק לו על הספה בסלון, האלגוריתם הריח חולשה והתנפל עליי כמו יחצ״ן במסיבה בפלורנטין. לא הרפו ממני לרגע: הצעות למלונות בוטיק

למרגלות מגדל אייפל בפריז בנינו מגדל סושי. אכול כפי יכולתך: תזמין, תבלוס, תטעם ותיהנה. 35 אירו, כולל הכול. בפריז לא ממש נותנים טיפ, אלא מעגלים בכמה אירו בודדים. מחווה קטנה למלצר המעונב, העטוף במפה צחורה ומדבר אנגלית בסיסית. ערב סושי בלי התלבטות. תזמין מה שבא לך, כמה שבא לך. הכי הרבה, טעמת ולא היה לטעמך. שויין. נקסט. וגם אין צורך בשיחות עם מלצרים. מקבלים לשולחן טאבלט, ובו צילומים של כל המנות. לחיצה קצרה, וכעבור דקות המנה מצטרפת אליך לשולחן. העתיד הגיע, והוא מגיע עם סויה. הסושי

בלאדי מרי. אין כמו קוקטייל בשחקים בגובה 35,000 רגל. אלכוהול מבורך שממסך את ההמולה בטיסת השכר שהמריאה באיחור. קוקטייל תעופתי שאני לא שותה באף בר. רק בטיסות. קוקטייל שהכרתי בשנות השבעים בטיסות אל על, בימים בהם חברת התעופה הייתה נדיבה והציעה לנוסעים בקבוקון צ'ייסר, או בירה, או יין, או הכל - רק תחייך לדיילים, ונשתה לחיים כל הדרך עד לנחיתה. טייסים לא שותים. יש כלל ברזל. שמונה שעות בין אלכוהול למצערת. חוק שאף טייס לא מפר. אלא אם הוא צרפתי למשל, שם יש חוק מדינה - כוס יין עם כל ארוחה

תודו. בנסיעה לחו"ל, הצורך הכי חשוב זה תקשורת סלולרית. יציבה, זמינה, זולה, ולא מסובכת מדי. פשוט לפתוח את הטלפון ולשתף את כל העולם: כמה טוב לנו, כמה החופשה זורמת, והמלצות נדיבות מהשטח על איזה חוף סודי שאף תייר מלבדנו לא גילה עדיין. לפני למעלה מעשרים שנה, כשהסלולר היה מעדן גורמה יקר, נפלטה לי שיחת טלפון ממעמקי התרמיל. כמו אדיוט לקחתי הטלפון למדרונות הסקי, ואת החופשה היקרה הזאת לא אשכח. לחיצה מקרית ליעד לא מוכר. זמן אוויר יקר ומיותר. אסון פיננסי לזוג צעיר, עם הוצאה מיותרת של שלו

בכרתים משחקים מטקות עם כדור ספוג. בשקט. בכרתים הילדים על חוף הים צוהלים ושמחים. בדממה. כנראה ביוונית אין הברות קולניות. כשאתה משלם שמונה אירו על כל מיטת שיזוף מוצלת, מגיע לך חוף שקט. כרתים של ראש השנה תשפ״ז. אי מקלט לתל אביבים רדופי ארוחת חג משפחתית. מפלט למזמיני אריזות הגפילטה פיש, רגל קרושה וכבד קצוץ בטעם של אימא בקייטרינג השכונתי. חדר בריחה מלונאי מעוד אירוע בו לכולם יש סידור והזמנה, ורק אתה נשארת מול הטלוויזיה בערב הכי משפחתי שיש. עוד חג לא שמח, בו כולנו רק מחכים שיעבור

חברים, היום אני עוצר לרגע לנשום. הגעתי ליעד. לא בווייז, אלא בחגורה. כנצר למשפחת חייטים, ידעתי תמיד שמותניים הם לא רק היקף - זאת הצהרת כוונות. כשהייתי ילד, מכנס בגודל 34 היה סמל סטטוס. עוד באירופה היינו 34. אז כשפתאום הג'ינסים האהובים עליי התחילו להציק, הבנתי שאני בבעיה. לא פוליטית, לא ביטחונית - פשוט גזרה "שמנצ'יקית" מביכה שמתחילה להשתפל מעל החגורה. נאלצתי לנדוד לחורים מרווחים יותר, מה שהרגיש כמו כניעה ללא תנאי. אחרי לא מעט קלוריות מיותרות, החלטתי: חוזרים למקורות. חזרתי ל"

חבר שלי מרותק לכיסא גלגלים. לתמיד. באמצע החיים הוא נפל מהאופניים על העורף. בשנייה אחת החיים התהפכו. הוא כבר לא הולך. נכה במאה אחוז. יש תו נכה, יש רכב עם מנוף שמעלה ומוריד את כיסא הגלגלים, ויש לו אפילו מקום חניה מסומן מול הבית בשכונה בה אנשים מוכנים לתרום כליה תמורת חניה פרטית קבועה. אבל הוא לא מוכן להסתגר. בבקרים אני רואה אותו "טס" בגובה מאוד נמוך על שביל האופניים בדיווש אופקי באופני-יד מושקעים שהותאמו במיוחד לטעמו ומגבלותיו. בנוסף הוא יוצא, מבלה, נפגש עם חברים וממשיך לחיות

בשבוע שעבר ע. נפטר ממחלה קשה. עוד חבר שמת. אחרי מסע אלונקות ארוך ומתיש במסדרונות בתי החולים, הגיע לקו הסיום. במקום לקבל כומתה, עטפו אותו בתכריכים, הספדים, דמעות וגעגוע. חבר שמבוגר ממני בשנה, שכבר לא יצחיק אותי. לא ימליץ לי על ספר טוב. לא יעטוף אותי בעשן מסיגר קובני מיוחד. לא נשמע עוד על סיפורי מסעותיו ברחבי המישלן ועל מדרונות הסקי, ואהבתו הגדולה ללחיים. סיפור עצוב מאוד. בנסיבות ממש בלתי צפויות, עם כל השכול שמקיף אותנו בשלוש השנים האחרונות, המוות שלו ממש הפתיע אותנו. במקרה זה,

"תהיה בריא". זו כנראה הברכה הכי נפוצה במחוזותינו. המהדרין והנדיבים מוסיפים גם "בריאות ואריכות ימים", והמפליגים במחיר יאחלו "נחת ומזל טוב", שזה כבר הטופ של עולם הברכות. אני, תודה, מסתפק בבריאות. את כל השאר אפשר לקנות - למי שיש מזל, כמובן. את הבשורות הרעות, לעומת זאת, אתה תמיד מקבל בלי הכנה מוקדמת. שומה חריגה, זרימה מגומגמת, שיעול טורדני, בדיקת דם עם כוכביות, ירידה פתאומית במשקל, או כל איתות גופני אחר. מנורת אזהרה קטנה שנדלקת בלוח המחוונים הפרטי שלך ומבשרת את הבשורה: הלו, אתה ח

רגע לפני שהפלג הירושלמי השתלט לנו על החיים, לגמרי במקרה, הדרמנו על כביש 90 בואך אילת. סופ״ש של חברים, מוזיקה ואווירה טובה. רפואית כמובן. הרחק מההמון החרדי הסוער, בואך טיילת המלונות נטולת המע״מ האילתית, רגע לפני הרמזור הראשון בערבה לתל אביבים - מקבלים תזכורת למציאות. שדה התעופה רמון, מונומנט כשלון טרמינלי תעופתי, הפך פתאום לחניון המטוסים הזרים הכי אסטרטגי במזרח התיכון. מהכביש רואים אין סוף זנבות מטוסים של בעלות הברית, החונים שם על כל רחבה אפשרית - תרחיש שאף מתכנן שדות תעופה לא

חברים, אילו הייתי עונה לכל מברך היום באופן אישי - היו מאשפזים את האגודל המקליד שלי בטיפול נמרץ. בקיצור, כיף לאגו, אבל בואו נהיה רציניים. אני מכיר את עצמי, קטונתי מהמחמאות. יש לי תכונה אחת מבורכת: אני בוחר חברים טובים. אנשים עם נשמה, כמותכם. אנשים שגם אם הם לא שותים ויסקי או משחקים מטקות על חוף הצוק, אפשר לדבר איתם על אהבה, על ציונות, על אופנועים ועל אוכל ישראלי טעים. הטקסטים השבועיים שלי מרוחים במרחב הזה של מנעמי החיים והשיחות הפנימיות של אנשים כמוני. מספר אישי שמתחיל ב-213,

אם הגעתם לכאן במקרה, תרגישו חופשי להישאר. אם חזרתם שוב, כנראה שגם אתם אוהבים סיפורים קטנים על העיר הזאת, על האנשים שבה, ועל החיים עצמם. זה בלוג אישי. קצת תל אביב, קצת נוסטלגיה, קצת חדשות, קצת שטויות, והרבה מחשבות שנכתבות בדרך כלל עם קפה ליד והמון סימני שאלה בראש. אין פה מדריכי אושר, אין תובנות של גורו, ואין הבטחות לשנות לכם את החיים. רק ניסיון לתפוס רגעים. לפעמים מצחיקים, לפעמים מעצבנים, לפעמים סתם אנושיים. אני רגיש וקצת ביישן. תמיד בודק אם אני באמת רצוי. המארחים שלי יכולים ל

אין מה להתלונן. אבל מאז שנפרדתי מהחברים בחיל האוויר אני נושא איתי מזכרת קטנה: טינטון קבוע באוזן. לא משהו נוראי. פשוט רעש קבוע שלא עוזב. אוושה דקה וצורמת שמלווה אותי כבר שנים, כנראה חוסמת בדרך כמה מגווני הצלילים היפים של העולם. נכות פנים־אוזנית שלא מזכה אותי בכלום, אפילו לא במקום חניה חינמי במגרש הציבורי במצפה רמון. לאחרונה שמעתי המלצה על רופא אף־אוזן־גרון ברעננה שמתמחה בדיוק בדברים כאלה, כולל בעיות שיווי משקל וטינטון. לידידה שלי הוא אפילו הצליח להעלים את הרעש לחלוטין. מאחר שנ

45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנח

רגע לפני שהקיץ מיבש כל פרח בגליל. שבוע לפני שלכולם ימאס מהבלוף שקוראים לו "הפסקת אש" בגבול הצפון. ביום חגם של אחינו הדרוזים שחגגו השבוע את היום הקדוש שלהם - כמעט ולא מצאנו את החבר'ה בבית ג'ן. כפי שנאמר: בית ג'ן - יוק! יש רגעים בהם אתה מקלל את ההתמכרות המוחלטת שלנו לטכנולוגיה. כיום, אם מישהו סוגר לנו את הקשר ל-GPS, הלך לנו על כושר הניווט. אנחנו כמו כטב"ם חות'י עיוור. כמו ניווט אסטרולוגי בלילה מעונן. כמו שבע מכוניות תל אביביות נטולות WAZE שהתברברו בסמטאות בית ג'ן בבוקר השבת, מנ

יומיים עמוסים. יותר מדי מכל דבר. הגזמתי עם המצבות, הוויסקי, השווארמה וכל מה שב״אבא חטוב״ הורו לי להימנע ממנו. וברקע, הדיון הבלתי נגמר; למה לא למכור פה הכל ולעבור לאחוזה בקונטיקט. להחליף דירת שלושה חדרים בפתח תקווה תמורת בית פרטי עם שישה חדרים על שפת אגם, בלב יער, בצמוד למערכת החינוך הכי איכותית בארה״ב. בלי ״צבע אדום״ ועם הרבה וודאות, כי הסכנה היחידה שצריך להתמודד איתה שם היא - שלא נמות משעמום. אם הכבד שלי שרד את היומיים המאתגרים האחרונים, הוא כנראה ימשוך עד גיל מאה ועשרים. אי

נוסטלגיה, כך אומרים, היא כבר לא מה שהייתה פעם. נשאר רק הגעגוע. הגעגוע לחברים, לאווירה הייחודית, לישיבה הממושכת באולם הבקרה החשוך כשהאוזניות והמיקרופון הם כלי העבודה היחידים, ולתקשורת העניינית והחדה שמאפיינת את המקצוע. זו אותה "אווירה טרמינלית" שליוותה אותי בעבודה במשך עשורים, עד שהחלפתי את אישור הכניסה לאזורים סטריליים ברב-קו החינמי של אזרח ותיק. המציאות הנוכחית לא משאירה הרבה מקום לזיכרונות מתוקים. סגירת המרחב האווירי, ביטולן של מאות טיסות, אי-הוודאות התיירותית והוראות פיקוד

יש רגע מסוים בבקרת טיסה שבו המסך מפסיק להיות אוסף של נקודות ירוקות והופך למציאות חיה. זה הרגע שבו ה"מטרה" מזוהה, והאחריות עוברת מהמכונה לאצבעות של הבקר. אני נזכר בלילות ביב"א שבפסגת הר מירון. הייתי שם בקר אזרחי למעלה משלושים שנה, מסדר את השמיים בהפרדות מסודרות בין רצף המטוסים הנכנסים לשצף המטוסים היוצאים, בצורה בטוחה ויעילה. בין המשמרות, בזמן שדאגתי שאלפי נוסעים יגיעו ליעדם בשלום, מצאתי את עצמי מתגעגע למחוזות התיירות ההם, אלו שחלמתי עליהם בזמן שצפיתי בהם חולפים על המכ"ם שלי.

אני לא איש של בתי קברות. מעולם לא הייתי. שני הנאומים הכי קשים שנשאתי בימי חיי היו שם, בלוויות של ההורים שלי. מאז, אני פוקד את הקברים פעם בשנה, ביום האזכרה, אבל חושב עליהם בכל יום. ביחוד בימי הרולטה האיראנית, כשאף אחד לא באמת יודע מתי יבוא יומו. הגעגוע למי שכבר לא איתנו, זאת תעוקה שלא באמת עוברת עם הזמן. כל אחד מנהל את האבל שלו אחרת. יש כאלה שמגיעים לקבר עם זר פרחים טרי מדי שבוע, לאחרים יש געגוע קבוע. יש מי שצריך את השיחה החד צדדית הזו מול האבן כדי לפרוק את המטען של אותו שבוע