מגדל סושי למרגלות האייפל
למרגלות מגדל אייפל בפריז בנינו מגדל סושי. אכול כפי יכולתך: תזמין, תבלוס, תטעם ותיהנה. 35 אירו, כולל הכול. בפריז לא ממש נותנים טיפ, אלא מעגלים בכמה אירו בודדים. מחווה קטנה למלצר המעונב, העטוף במפה צחורה ומדבר אנגלית בסיסית.
ערב סושי בלי התלבטות. תזמין מה שבא לך, כמה שבא לך. הכי הרבה, טעמת ולא היה לטעמך. שויין. נקסט. וגם אין צורך בשיחות עם מלצרים. מקבלים לשולחן טאבלט, ובו צילומים של כל המנות. לחיצה קצרה, וכעבור דקות המנה מצטרפת אליך לשולחן. העתיד הגיע, והוא מגיע עם סויה.
הסושי היה טעים. השיפודים פחות. הדגים הנאים היו מעולים, טרטר הטונה היה מעדן, אבל הנודלס והאורז המוקפץ היו ממש מיותרים. עדיף לבנות בפריז מגדל סושי חד ומרשים, מאשר לאכול פרך של פירמידת אטריות מאולצת, שאין לה אפילו שפיץ.
המסעדה, אקיטו, נמצאת ליד מגרש חניה נח וחופשי, פנינה תיירותית נדירה בעיר האורות הפקוקה השבוע. שם המקום, אקיטו ביר חכים, הוא על שם הגשר המפורסם הסמוך, שנקרא על שם הקרב שבו ניצח צבא צרפת החופשית את כוחות הציר בצפון אפריקה.
אז באקיטו ניצחנו את השיטה. במחיר צנוע חיסלנו תפריט יפני מגוון, במחיר הוגן יחסית לאלטרנטיבות הקולינריות המקומיות, עם או בלי כוכבי מישלן. וכך נשאר לי בתקציב סעיף לעוד מנת מולים ברוטב שמנת ויין בכיכר האמנים במונמארטר, בקפה לה בוהם, המקום שבו שארל אזנבור כתב את השיר הנוסטלגי שלו על הימים ההם.
השיר מספר על צייר מבוגר שנזכר בנעוריו במונמארטר, בחיים הבוהמייניים, העניים אבל המאושרים, בתקופה שבה היו שם אמנות, אהבה וחלומות, ובעיקר געגוע למה שכבר איננו.
ואנחנו? שלישיית המוגבלים הישראלית.
אחד רגיש למונוסודיום. השני סופר קלוריות, כלומר מנסה לספור אותן לפני שהן סופרות אותו. השלישי שומר מסורת ונמנע משרימפס, רחמנא ליצלן. שלושה ישראלים בפריז, וכל אחד מהם הצליח להביא מהארץ מגבלה אחרת. נשאר רק למצוא מסעדה שמגישה פלאפל ללא גלוטן, ללא שמן, ללא קלוריות וללא שרימפס.
למרות הכול, במחיר אטרקטיבי ובטעם יפני, רחוק מאוד מהפלאפל של שוק בצלאל, הצלחנו לבנות לנו ערב פריזאי. סושי, סויה, קצת מונוסודיום, מעט רגשות אשם והרבה מאוד זיכרונות.
ובסוף, כמו אזנבור, גם אנחנו גילינו שאפשר להיות אלפי קילומטרים מהבית, למרגלות האייפל, עם סושי בצלחת ועדיין להתגעגע לפלאפל.
תגובות