מדינה מזוינת. תרתי משמע. מדינה שחמושה בנשק קל כמענה לטילים בליסטיים מחד וסכינאים מאידך; ארץ שלא באמת מצליחה להגן על אזרחיה, ורומזת להם בעדינות שילכו להסתדר לבד. כבר חמישים שנה שיש לי אקדח. שתי מחסניות, קופסת כדורים ורישיון רשמי להגנה עצמית. עוד לא הגעתי למצב בו הוצאתי האקדח מהנרתיק, שלא במטווח. למזל כולנו. ביל קרטר, גיבור נעוריי, היה רוכב אל תוך השקיעה עם שני אקדחים מוכנים לשליפה בנרתיק. בצהרי היום ובנקיקי הריו בראבו, רכוב על סוסתו בלאקי, השולף הכי מהיר במערב ובספרות הקיוסקים

יש לי תחושה כי אני הולך לאבד חלק מכם כחברים כשתסיימו לקרוא את הבלוג הזה. די, אני לא יכול לזייף יותר. אני ממש מתעב אותם. את היהודים עם הכיפה והחיוך המזויף שלהם של "כולנו אחים". לא, הם לא אחים שלי. ממש לא. הלוואי ויכולתי שלא להיות מוגדר כיהודי כמותם. אני לא יהודי. אני ישראלי שפעם, בגיל שמונה ימים, עבר ברית מילה, ובגיל 13 עלה לתורה. אף אחד לא שאל אותי. תפילין לא הנחתי בחיים. אני גם לא באמת מאמין באיזה חבר דמיוני שמנהל את העניינים ביקום. סיפורי המקרא בעיניי הם סיפורים נחמדים, וש

לא מבין את זה. המחירים פה נוסקים כאילו הם מתאמנים לאולימפיאדה, ההכנסה שלנו עומדת במקום כבר שנים - אם לא נסוגה בזהירות לאחור - ותוספת היוקר של שני האחוזים שקיבל חלק מהעם עשתה בערך מה שכוס מים עושה לשריפה בכרמל. ובכל זאת, אנשים שורדים. יותר מזה: הם חיים. יוצאים. מזמינים. טסים. קונים. נהנים. נתב״ג שוצף, המסעדות מהבילות, מסכי הטלוויזיה גדלים משנה לשנה, והשכנה שלי מחליפה טלפון בששת אלפים שקלים בלי למצמץ. בתשלומים, כמובן. כי גם הטלפון צריך זמן לעכל את זה. כרטיס טיסה לפריז, שפעם עלה

חג. תל אביב בניוטרל. טראמפ מחליף טיוטות עם טהרן על עתידנו. אנחנו צועדים בפארק גני יהושע עם כל מי שלא קפץ לאלבניה בואך פוקט לסופ"ש של שבועות. בפאתי הפארק, לקראת מתחם נמל תל אביב, עומדים עמודי הזיכרון השחורים. יד לשם. הרבה דממה. יותר מדי. אובליסקים שחורים עליהם חקוקים מיטב בנינו וחברינו. ובום. לא ידעתי. לא חיפשתי אף פעם את שמו. ובראש העמוד הראשון שצעדתי מולו, חקוק שמו של אבי. הטייס. החבר. מי שישן לידי באוהל בשלב המכין. מי שחלק איתי את החבילות שהאימהות שלנו שלחו לנו לטירונות. מי

יום הזיכרון. יום של סיפורי גבורה, יום של חיבוק עוטף למשפחות השכולות. משפחות שעבורן זה בסך הכל עוד יום אחד של כאב, בדיוק כמו בכל שאר ימי השנה, רק שהיום בשביל הפרוטוקול יהיה גם טקס. זהו יום של מאזן לאומי. האם אנחנו באמת ראויים למחיר הנורא הזה של להיות עם חופשי וגאה בארצנו? זהו יום בו רואים את התמונות הישנות במדים, מקריאים את השמות בטון סדוק, שומעים על מעשי הגבורה בקרב ונפעמים מחדש. הם נתנו הכל, ואנחנו כאן, ממשיכים לנסוע באיילון, לעמוד בתור לסופר, לחיות. אנחנו חייבים להצדיק את

הכי קרוב שהסכמנו לקחת סיכון, היה להגיע לראש פינה. כל יעד צפונית משם, היה מסתיים כנראה במשבר משפחתי עמוק. יצאנו צפונה כדי לחזק את אחינו בעוטף הצפוני, לתרום מעט לכלכלה המקומית ולמרכזי הקניות השוממים, ובעיקר כדי לסעוד במסעדה שעדיין פועלת למרות המצב. רצינו פשוט לומר להם תודה על כך שהם עדיין שם, שלא נדדו למרכז הארץ, ולהרגיש, ולו לרגע, שאנחנו באמת ביחד. עם כל רסיסי המיירטים שנופלים עלינו בתל אביב, ראשי הנפץ המתפצלים ברמת גן, והאזעקות הבלתי פוסקות במרכז, אני לא בטוח אם הייתי מחזיק מ

יש תאריך שלא מופיע ביומנים הדיגיטליים, אבל כולם יודעים להצביע על הכיוון הכללי שלו. "שש אחרי המלחמה". זה לא יום, לא שעה, ואפילו לא חודש קלנדרי מדויק; זה יותר כמו מגדלור רחוק, נקודת ייחוס שמנסים להינעל עליה כשמסביב הכל עדיין רועש ומטושטש. מועד מיוחל לכל מי שבמדים - מהלוחמות ועד המילואימניקים הוותיקים - ולכל מי שסופר עבורם את הימים בבית. קיץ 26׳ מתנהג בדיוק ככה. הוא לא סתם עונה, הוא יעד. אבל זה לא יעד מבצעי עם טבלאות של כוחות ומשימות, פ"מים מפורטים ולוחות זמנים קשיחים, אלא יעד ר

הפסקת אש. שוויין. עוד פאזה לא מובנת בחיינו הבלתי מובנים. כמו בפוליטיקה, כך אני באסטרטגיה של מלחמה ושלום. אני, מה לעשות, לא מבין בזה. כשאומרים לי להפסיק את האש - אני ניגש בזריזות לכיריים ומכבה. לא ממשיך לבשל, לא לחמם, לא לחרחר ולא למלמל מילים לא של אהבה. ובטח שלא לשגר טילים מפרוקסיס, לא חוסם את מצרי הורמוז ולא מאיים על אף אחד; פשוט מסובב את הכפתור. ובמקרה שלנו - מוריד את ההמבורגר מהאסכלה הלוהטת ומכבה את הלהבות. "אסכלה", עוד מילה שלא ממש נקלטה בשיח המקומי של החבר'ה המנפנפים מול

תרקוד, היא אמרה לי: סלסה בטרמינל הגיהנום "תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד". היא בטח לא התכוונה לסלסה המקרטעת שלי בקאנטרי דקל, אבל המילים של שלמה ארצי תמיד ידעו לצבוע את המציאות הישראלית בצבעים של מנורה אדומה בסלון, כמו שרקדנו אז. סלאו צמוד לצלילי "היי ג'וד". תיכוניסטים חרמנים בשנים שבהן "צבע אדום" היה אור רומנטי ולא האות למרוץ לחיים במרחבים המוגנים. הנושא שלי היום הוא ריקוד, או ליתר דיוק - הניסיון הנואש לסנכרן רגליים כשכל העולם מסביבנו נמצא במרוץ לא מסונכרן. יש כאלו שרוקדים מתוך יי

השבוע, צפון תל אביב לא נראית כמו העיר שחגגה כאן תריסר עשורים. המתח לקראת פקיעת האולטימטום של טראמפ ביום שלישי בלילה מרחף מעל המדרכות ברמת אביב כמו עננה אלקטרונית. כולנו בוהים באותם מסכים, מנתחים את תנועות המטוסים ב-Radar24, מעלעלים באפליקציות ותוהים: אם שם, במרחק אלפי קילומטרים, תחנות הכוח יעלו באש - מה ימנע מהם להוריד לנו את השלטר כאן? אנחנו חיים בין פעימה לפעימה של שעון העצר הטראמפי. עוד יום. עוד מטס. עוד מטח. עוד בשורת איוב למשפחה של חייל. התחושה היא של המתנה בטרמינל רפאים

חבר קרוב כתב לי השבוע: "שלומי, אני באותו טרנינג מהשבעה באוקטובר, לפעמים עם כוס ויסקי ביד". אני מכיר אותו היטב. הוויסקי בטח בן 18 שנים לפחות, הטרנינג של מעצב על מבוטיק גורמה במנהטן, המעדנים בצד - מדוכן צדקיהו בשוק מחנה יהודה המקורי, והחיוך - נוגה. עברנו ביחד כמה מאות ימי מילואים במלחמות אחרות. תמיד ידענו שאפשר לקבוע ל"שש אחרי המלחמה" אצל הבולגרי בבאר שבע, כי הסבבים בסוף נגמרים, לבסוף משתחררים מהמדים ועוברים לג'ינס. אני מקבל מדי פעם תגובות על הבלוג שמזכירות לי כמה "שפר מזלי" שא

אחרי סופ"ש מאתגר במיוחד בעיר הכי גאה בעולם, אני מנסה להבין איפה אנחנו עומדים בתוך התמרון הזה שנקרא "החיים". אנחנו כבר עמוק בתוך מלחמת ה-AI הראשונה, המשך ישיר למלחמת 12 הימים ההיא שפשוט סירבה להסתיים והפכה לרוטינה של טילים וטכנולוגיה. מצד אחד - ישראל וארה"ב, ה"סופר-טראמפ" והטובים; מצד שני - החמאס, חיזבאללה, החות'ים וכמובן המנצח על התזמורת מטהרן. הטובים נגד הרעים, הגאווה התל אביבית נגד רודפי הלהט"בים השיעים. לפעמים אני עוצם עיניים ומדמיין את מצעד הגאווה הישראלי צועד בגאון בשמי

השקט בקוקפיט של ה-F16I היה מלאכותי, סוג של שקט תעשייתי שנחתם בין המנוע האימתני לבין מערכות הקשר המתוחכמות; בעוד המרחב האווירי מתל נוף ועד חופי הים הכספי נראה במכ"ם כמו מגרש משחקים ריק, באדיבותן של טייסות הדיכוי האמריקאיות שקילפו את מערכי ההגנה האיראניים בגל הראשון. חילות האוויר של איראן, עיראק, סוריה ולבנון נשחקו עד דק במלחמות האחרונות; טיסות אזרחיות כבר מעדיפות לעקוף את המרחב האווירי של אוכלי החומוס ולטוס בבטחה יחסית מעל אסיה או אפריקה בדרכן מזרחה. השמים פתוחים, והסכנה היחיד

בין השברים בגליל לטיסות החילוץ משארם, אבי דר מציע פתרון טכנולוגי לסוגיית הגיוס; ה-Game Changer שישחרר את הצדיקים לבקו"ם ואת המילואימניקים לחיים. אנחנו בעיצומה של "מלחמת ה-AI הראשונה". זהו שם מקורי, שניתן בעיתונות הבינלאומית לאירוע הלא הגיוני שאופף אותנו בשלושת השבועות האחרונים. בתים נהרסים בגליל, אבל אף צילום לא מופיע במהדורות החדשות. דירות עולות בלהבות בגוש דן, אבל כיוון שאין נפגעים, אולי זה פשוט לא נחשב. אנשים נרצחים בדרכם למרחב המוגן, אבל בכותרות מקפידים לכתוב ש"קשישים בני

פרק 1: דקה אחרי חצות "שתיים עשרה אפס אחת." קולה של ד"ר פאטמה בהרמי היה צלול, נטול הבעה. היא הורידה את המבט מהשעון הדיגיטלי האדום שהיה קבוע על קיר הבטון החשוף, אל מכשיר הטלפון הלווייני השחור שהונח במרכז השולחן. המכשיר שתק. החדר, חפור עמוק בבטן ההר, היה קטן ונקי באופן אובססיבי. ריח של אוזון ממכשיר טיהור האוויר וקפה שחור חזק עמד בחלל. מסביבה ישבו שלושת הגברים האחרים בצוות, מדענים וקצינים בכירים בדימוס במשמרות המהפיכה. כולם ישבו דרוכים, מבטיהם נעוצים בטלפון כבספר קדוש. לפני שבע ש

פעמיים היינו רשומים השנה לשבוע חופשת סקי בקלאב מד בפסגות האלפים. הלכנו על הכי גבוה שאפשר, עם שלג טבעי ושמש של סוף עונה, מהסוג שגורם לך להרגיש שגם בגיל 72 העולם עדיין מחכה שתכבוש אותו בסלאלום אלגנטי. המועד הראשון נגוז שבוע אחרי מותו של חמינאי האב. "מצטערים להודיע כי בגלל המצב...", כתבו לנו הצרפתים בנימוס מקפיא. החופשה בוטלה, השלג נמס בפריז, ואנחנו הסתפקנו בסיפורי סקי ישנים בממ"ק, מעלים זיכרונות משנה שעברה בזמן שהאפליקציה בכיס מעדכנת על "פוליגון 102". אחרי שבועיים של תימרות עשן

זה לא נעים לעמוד מול דלת זכוכית בכניסה לבית משותף כשהאזעקה מייללת ברקע. הדלת נעולה, הקודן מביט בך ביהירות דיגיטלית, ולי אין מושג מה השילוב המנצח שיכניס אותי פנימה. המקלט נמצא במרחק של כמה שניות ריצה, הוא מעבר לזכוכית, אבל בשלב הזה הוא רחוק ממני כמו סידני, אוסטרליה. חוויתי זאת הבוקר, בשכונה הצפונית שלנו. זו שכונה שלאחרונה כבר ספגה את הפגיעה המשמעותית הראשונה שלה, ודלת כניסה נעולה בסיטואציה כזו היא ממש לא לעניין. אתה עומד בחוץ, מקיש על הזכוכית בכל הכוח, ורואה איך בפנים זרם השכנ

משהו השתבש לי במנגנון התיזמון. המחשבות, שהיו פעם סדורות כמו מסדר כנפיים, נראות עכשיו כמו ערימת גרביים אחרי כביסה בטמפרטורה הלא נכונה. העתיד לוט בערפל, ואנחנו בתוך ענן אבק של נגמ"ש שאיבד את הדרך. המלחמה בעזה נגמרה? אנחנו בלבנון? טראמפ הוא נשיא ארה"ב או גם שלנו? כל כך הרבה שאלות, ובינתיים אנחנו רק מנסים להבין אצל מי עושים את ליל הסדר אחרי שחלומי הסקי התאדו לטובת המציאות המזרח-תיכונית. הכותב אינו טבח, ובוודאי שאינו אופה. אבל כאתגר לשעות שבין הממ"ק לממ"ד, החלטתי לאפות לחם מכוסמת.

המלחמה באוקרינה נמשכת כבר ארבע שנים. זוכרים? ארבע שנים שני הצדדים מקיזים דם, כל יום קוברים שם את טובי הבנים, רבי קומות קורסים, גלי כטב״מים אלימים מזמזמים בשמי קייב, ערים שלמות הפכו לאיי חרבות, מי שיכול - בורח, והחיים שם ממשיכים. כרגע, לאף אחד אין מושג עד מתי הארי ישאג, ומתי נגיע לנצחון המוחלט. בפעם האחרונה האירנים משכו את המלחמה מול עירק שמונה שנים ומליון הרוגים. קטן עליהם להמשיך ולעקוץ את טראמפ ואותנו עוד ארבע שנים ויותר. מה קורה אחרי ארבע שנים של מלחמה רצופה? בואו נראה מה ה

איזה לילה עבר עלינו. מזמן לא נקלענו לרצף כזה. שלוש פעמים בתוך כמה שעות, ונראה שזה פשוט מסרב להסתיים. כבר התרגלנו למתכונת של פעמיים, ולאחרונה אפילו התייצבנו על שגרה מנחמת של פעם אחת בסוף הערב - ואז צלילה לשינה עמוקה עד הבוקר. לאבל שלוש פעמים בלילה? בגילי, חברים, זה כבר חריג באמת. וואוו. נכון שבפעם השלישית, אי שם לקראת ארבע בבוקר, הטקס כבר נראה אחרת. הוא הסתיים בשקט מופתי, בלי אותה סיומת מסעירה ומרגשת של הפעמים הקודמות. האזעקה לא נשמעה, וזה היה כמעט מאכזב. הייתה שם תחושה של חזר