הקרב על הפאסון

חבר קרוב כתב לי השבוע: "שלומי, אני באותו טרנינג מהשבעה באוקטובר, לפעמים עם כוס ויסקי ביד". אני מכיר אותו היטב. הוויסקי בטח בן 18 שנים לפחות, הטרנינג של מעצב על מבוטיק גורמה במנהטן, המעדנים בצד - מדוכן צדקיהו בשוק מחנה יהודה המקורי, והחיוך - נוגה. עברנו ביחד כמה מאות ימי מילואים במלחמות אחרות. תמיד ידענו שאפשר לקבוע ל"שש אחרי המלחמה" אצל הבולגרי בבאר שבע, כי הסבבים בסוף נגמרים, לבסוף משתחררים מהמדים ועוברים לג'ינס.

אני מקבל מדי פעם תגובות על הבלוג שמזכירות לי כמה "שפר מזלי" שאני כותב על בתי קפה, אופנועים וחופי הכרך בעת מלחמה. "חיים בשמנת", כתבה לי קוראת אחת. אז זהו, שאני לא ממש אוהב שמנת. למי שלא מכיר, אני מזכיר - 35 שנים הייתי בגליל העליון. אני מכיר את האנשים ואת הבתים שנפגעים שם מדי יום. אני לא שוכח אותם לרגע למרות שבחרתי לגור ב"דובדבן" התל אביבי, אי שם בצפון העיר. מה שלא אומר שאני לא מתגעגע למצפה רמון, המקום הכי פחות מטווח במלחמה הזאת, שגם שם יש לי שורשים מהתקופה שעבדתי שם עשר שנים, בין "מפגש סקייהוק" לפונדק רמון, הרבה לפני שכל ההיפסטרים התל אביבים גילו שהמרחב המוגן הכי טוב עבורם הוא אוהל במכתש.

לגבי הוויסקי - בירכתי את החבר. זה דלק הכרחי לנשמה בימים שחורים, רגע של חסד שבו האלכוהול מרכך קצת את המציאות הנוקשה. למי שלא בג'אנר הוויסקי - הבר פתוח והרשות נתונה. מגיע לנו צ'ייסר אחד לפני מהדורת החדשות. אבל על הטרנינג? שם פתחנו חזית. עניתי לו: "צדיק! פעם ביום צא מהטרנינג. תוציא מהארון בגדים נאים. הכי נאים שיש. תזכיר לעצמך שהחיים הם לא טרנינג".

אני יודע, יש מי שיגידו שזו הדחקה. הרי איך אפשר לסדר את הצווארון ולהתגלח כשבחוץ הכל בוער? אבל אני טוען שזו לא הדחקה - זו התנגדות. כשאנחנו מתלבשים במיטבנו, אנחנו מסרבים לתת למלחמה לקמט לנו את צלם האנוש. זה הקרב על הפאסון, על הזקיפות, על הידיעה שאנחנו קצת יותר טובים מהסובבים אותנו, עם של גלביות וכפכפים.

אבל אני כותב את זה בזהירות. אני חושב על המשפחות מקווי העימות, אלו שיש להם בדיוק 15 שניות להתלבש לפני שהשמיים נופלים. אלו שיצאו ל"התרעננות קצרה" עם תרמיל גב קטן, וכל הבגדים הנאים שלהם נשארו בארונות החשוכים במושב על גבול הצפון, מחכים לימים טובים יותר אם הבגדים רק ישרדו את המטח הבא. אני חושב על חבר אחר שמתאושש מניתוח מעקפים, שעזב פנטהאוז מפואר ללא ממ"ד ועבר להצטופף עם הנכדות על מזרן מתנפח בתוך קירות בטון. בלתי אפשרי עבורו לרדת שמונה קומות למקלט במצבו...

בעת חירום - הטרנינג הוא לפעמים המקלט האחרון. ובכל זאת, דווקא שם, בתוך הארעיות הזו, אני מפציר בכם: אל תתנו לרפיון לנצח. גם אם אתם על מזרן מתנפח או בחדר מלון קטן; קומו בבוקר, תעשו "סאונה" (או לפחות מקלחת חמה), תתגלחו, שימו עליכם את החולצה הכי נקייה שיש לכם. שבו עם הגברת שלכם, תחמיאו לה על הגוונים בשיער שחידשה השבוע, שבו ביחד על כוס תה ותזכירו לעצמכם מי אתם באמת.

אנחנו לא פליטים בטרנינג, אנחנו עם חפץ חיים. ואם מחר בבוקר נעלה בסערה השמימה - אני רוצה שיזכרו אותנו במיטבנו. לא בטרנינג "נח קרבי" אך לא ייצוגי, אלא כמי שידעו לשמור על הכבוד העצמי גם כשהעולם התהפך עליהם.

בוקר טוב, אחים יקרים. תלבשו משהו יפה היום. בשבילכם.