ארכיון התמונות של מחלקת הצילום הרפואי באיכילוב הוא תמצית ההיסטוריה האחרונה של תל אביב. צילומים של דם וכאב; פיגועי הטרור, נפגעי מלחמת המפרץ, רצח רבין, ועד לפצועי מסיבת הנובה, אירועי 7 באוקטובר, וכעת מלחמת 12 הימים. הכול מתועד, מחכה למאגר מידע ראוי שיאמץ אותו. במהלך המלחמה האחרונה, מנכ"ל בית החולים, פרופ' אלי שפרכר, בחר לשתף את הציבור בחלק מהתיעוד הפנימי. זוהי תערוכת הוקרה לצוות המוסד, המוצגת עד סוף אוגוסט בלובי הכניסה לבניין הלב, על שם עופר. הצילומים מציגים את צוותי הרפואה, א

אחד התפקידים היותר משמעותיים בחיל האוויר הוא להיות קצין במערך הבקרה. מסג"מ ועד אל"מ, כולם קצינים עם סמכות רחבה ואחריות מלאה. הלוחמים...

מה שטוב בלהיות גמלאי, לבד מהנחת מהנכדים ומנעמי השלישי בשלייקס או חופשי חודשי במחיר מצחיק – זה שדואגים לי לתעסוקה. הרצאות במועדוני השכונה...

תן מילל לקראת חצות. החבר'ה שלו מצטרפים לקריאותיו. אנחנו מנסים להבין אם היללה הזאת זאת אינה התחלה של אזעקת צבע אדום. בצפון תל אביב ישנם הרבה תנים. לא מזיקים בדרך כלל לבני אדם. בלילות הקיץ השקטים – היללות שלהם מעירות אותנו. הנכדים מתעוררים בבכי. ואני מתעודד – עדיף תן מיוחם על טיל חות'י בליסטי. הנושא השבוע אינו מלחמתי, שכול או עוד הצעה לתקומה מיידית. קטונתי. השבוע משתף אתכם ברגעי מבוכה, מחשבות מיותרות, ואי הבנה מביכה – איך מתמודדים עם כל התל אביביות היפות שמקיפות אותנו בלבוש

התנתקתי. מחקתי. הסרתי. זהו, יותר לא אקבל עדכונים, דיווחים, פושים, פרשנויות, סרטונים, סיפורי גבורה ואסונות מרים. הטלפון הנייד שלי כמעט כשר...

כל הדרך לירושלים, ניסיתי לשחזר ולהיזכר האם אבא שלי ביקר אי פעם באחת מדירות הסטודנטים שלי אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת. במהלך לימודיי...

היינו בני עשרים. ב"רגילה" ירדנו לנואיבה בטנדר סוסיתא מהיחידה, עם מלאי תלושי דלק צבאי, כמה בקבוקי בירה אביר, חפיסות סיגריות נלסון בלי...

מכורסת הדיכאון אצלנו בסלון הצליחו להוציא אותי רק דרך טיסה לפריז. כורסת טלוויזיה מעור שקיבלתי עם פרישתי לגמלאות, בה אני מעביר את הימים...

הבועה התל אביבית מתאימה את עצמה למציאות החדשה. התל אביבים מגדירים לעצמם שיגרה חדשה שמלמדת אותנו איך החיים מתנהלים בצל הגליל המעשן בצפון ומנגד הדרום שמהדהד ברעם טנקים השועטים בציר רפיח בואך הפסקת הלחימה. ה'אכול ושתו כי מחר נקבל צו 8' קיבל מימד אחר. אנחנו האבות משחקים אותה בקשיחות. מהגגים ראשי תיבות וקיצורים צבאיים בכאילו יש לנו מושג מה הם באמת עושים שם. אבות שמוכנים להתנדב לכל משימה - רק שיוכלו להיות בפלוגה עם הבן הקרבי, שאם יקרה לו משהו, אנחנו באמת לא יודעים מה יקרה להוריו.

סרן במיל ע. היא תל אביבית בוגרת תיכון אליאנס וכיום סטודנטית שנה א' במדעי הרוח בירושלים. פעילה בתנועת המחאה והיום – מסיימת בחינות סוף...

שכנות טובה טובה השכנה שלנו ניצולת שואה. ילדה בת ארבע, פליטה מקראקוב, שבורחת עם המשפחה מציפורני הצבא הנאצי בחודש הראשון למלחמת העולם השנייה. נמלטים מזרחה עד לסיביר ברכבות שנועדו להובלת בקר. שלושה שבועות של רעב. סיר מרק כרוב אחד לקרון עמוס בפליטים. מזל שהסבתא הטמינה מראש במחוך שלה מספר מטבעות זהב וכך הצליחו לקנות אוכל ולשרוד בהמשך מסע הישרדות מרתק של המשפחה. בסוף נקלטו בבוכרה אצל הקהילה היהודית, גרו שם כארבע שנים כעקורים, וניצלו. השכנה שלי היא מהשורדים. טובה ארן נולדה בפולין, ה

נגמרה החגיגה. השנה זה יהיה ללא זיקוקין. ללא מופעי ענק האופייניים לערב יום העצמאות המסורתי בתל אביב. יום עצמאות לייט. חצי כוח. 76 שנות מעגלי הורה וזיקוקין כנראה מאחורינו. לא עוד. הזדהות עם המשפחות השכולות. משפחות החטופים. הפצועים. הפוסט טראומטיים. המפונים. הלוחמים. משפחות הלוחמים. המדוכאים. בקיצור- כולנו. בלי חגיגות. בלי פטישי פלסטיק. בלי מכלי קצף. בלי ריקודים. עם הרבה רגישות. שירה בציבור. סיפורי גבורה. געגוע לימי עצמאות של פעם. כשהיינו ביחד. במיטבנו. בחודש אפריל בשנה שעברה, ל

מוכרחים להיות שמח? דילמה. התותחים רועמים. חיילנו נלחמים. המשפחות דואגות. הדמעות זולגות. והחיים נמשכים. כמי שאף כיתת כוננות לא הסכימה לקלוט אותו מפאת המרחק מתאריך שרות המילואים האחרון שלי (אי שם בין מלחמת המפרץ השנייה לכיבוש יריחו על ידי יהושוע בן נון), אני מנסה לתרום, לחזק, לתמוך, לטגן המבורגרים בצומת גילת לחיילים, לתרום ולא לפגוע בחוסן החברתי – ובמקביל מוקף בהרבה פיתויים סביבי בתל אביב להמשיך את החיים כאילו כלום לא קרה. הפסטיבלים חוזרים, הופעות חורף בהאנגרים מפוצצות, בעול

סופ"ש אחרון לחולדאי כראש עיר? מהפך תל אביבי? הקמפיין הכי ארוך, הכי לא בזמן, הכי לא לעניין עכשיו, באי הוודאות הכי תקדימית שנפלה עלינו באוקטובר האדום. מול הכאב והצער בכיכר החטופים, הכל מתגמד. גם הבחירות לראשות ולמועצת העיר. נתראה בקלפי בשלישי? שבת שלום לך. מצרף כרגיל את טורי האישי בידיעות אחרונות. דיזנגוף, בלוך, דיזנגוף, שלוש, רוקח, לבנון, נמיר, רבינוביץ, להט, מילוא וחולדאי. זאת רשימת ראשי העיר בתל אביב מאז 1921 ועד היום. ביום שלישי הקרוב, נדע אם אחרי 26 שנה צפוי פה מהפך – או ש

סופ"ש רגוע לך, בים אין אף גל. יום נהדר לסאפ, לגולשי רוח, לאוהבים בפגישה ראשונה בנמל תל אביב. היא הביאה חפיסת עוגיות עם ההכשר המתאים, הוא הביא כמה פסוקים הקשורים לפרשת השבוע, פרשת חוק הגיוס, וביחד למדו האחד את נפש השניה בשיחה מלאת תשוקה על החמין המתחמם אצל ההורים בביתם. בינתיים שומרים נגיעה, לפחות במרחב הציבורי, מול אופק אביבי. עונג שבת. לחברים שלי שאני ממליץ השבת לקחת את הנכדים למוזיאון תל אביב החדש בכיכר ביאליק עם דגש על אוסף סיפורי תל אביב בקומה התחתונה. כיף לנכדים ונחת לס

שוב אני. סימן שכנראה עבר עוד שבוע ושום דבר לא ממש השתנה. הייאוש כבר מאפיל על התיקווה, האומללות של האזרחים העזתיים כבר לא מנחמת . הנקמה לא תחזיר אף אחד לחיים ולא תרפא אף גדם, פצע או הלם. מצד שני - הבחירות לרשויות המקומיות כמעט מאחורינו. אחרי משמרת של 21 שעות כמזכיר קלפי (קטן עלי אחרי חיים שלמים של משמרות לילה ארוכות בפיקוח טיסה) חזרתי הביתה להתעורר ולשמוע כי אין שינוי. הבלונדינית לא זכתה. מצרף לעיונכם את הטור השבועי בידיעות. https://user-oqw6j7d.cld.bz/tl-byb-rmt-gn-08-03

למעלה ממאה ימים שלא חייכנו. למעלה ממאה ימים של צער, אֵבֶל, תסכול וגַעגועַ לימים של טרם המהפכה המשפטית, כשקפלן היה ציר תנועה ולא כוח-על, ואחים לנשק היה שם של שיר-על של הדייר סטרייט; חשבנו שאם אנחנו מסיעים את חולי חאן יונס לתל השומר לטיפולים - זה יזרז את השלום שבטוח יגיע. איך לא. הרי אנחנו כל כך טובים אליהם, לשכנינו מעבר לגדר ההפרדה. מאה ימים פלוס, של דמע, הפתעה ומחאה - כולם ועכשיו! עם כל הרצון לתרום, לתת כתף, לסייע למפונים, לאסוף רסיסי חיים למי שברחו יחפים עם גופיה ותינוק על ה