עשרים שנה מופיעים תשעת שחקני אנסמבל ציפורלה על הבמה, מצחיקים אותנו עד דמעות, ולאחרונה הופיעו גם בכיכר ביאליק במסגרת אירועי לילה לבן בתל אביב. במופע עכשווי בשם "עוף THE BEST" של ציפורלה ראינו אותם בבית החייל שבתל אביב. לפני המופע הוקרן לקהל שמחפש את מושבו, רצף סרטונים שלהם. קליפים מדהימים של "צילום רצוף" ללא הפסקה העובר ממערכון אחד לשני כשהשחקנים רק מחליפים מיקום ולבוש באולפן צילומים רחב. חימום בלוטות הצחוק לקראת שעתיים של הומור שכל כך נדרש בזמנים שכאלה. נהנינו בהופעה שלהם, שה

כשכל המדינה חוגגת, כל צד עם הנימוקים שלו. יוצאים מהדכאון, יוצאים מהתסכול, בין הזמנים, בין הצווים, חייבים אחרת נשתגע, אם לא נשיר- נבכה, אפשר להבין את הבלבול שלי. בין הופעות של שלמה ארצי, הכבש ה-16, מזרחי בהיכל, ישראלי באצטדיון, פסנתרים בקיסריה, איחודים והחייאות, יומולדת 75 לריקי, ואפילו ערב התרמה לחולה כספי. אותו כספי שמקווה רגע לפני מותו, שנשכח לו את רגעי התום וההשמצה מול המדינה, מול הקלידים הציוניים והלחנים המדהימים שלו ואפילו מול קיבוץ הולדתו שם אפילו לא הסכים להופיע בחגיג

צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה. ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה

ארכיון התמונות של מחלקת הצילום הרפואי באיכילוב הוא תמצית ההיסטוריה האחרונה של תל אביב. צילומים של דם וכאב; פיגועי הטרור, נפגעי מלחמת המפרץ, רצח רבין, ועד לפצועי מסיבת הנובה, אירועי 7 באוקטובר, וכעת מלחמת 12 הימים. הכול מתועד, מחכה למאגר מידע ראוי שיאמץ אותו. במהלך המלחמה האחרונה, מנכ"ל בית החולים, פרופ' אלי שפרכר, בחר לשתף את הציבור בחלק מהתיעוד הפנימי. זוהי תערוכת הוקרה לצוות המוסד, המוצגת עד סוף אוגוסט בלובי הכניסה לבניין הלב, על שם עופר. הצילומים מציגים את צוותי הרפואה, א

התפנה לכם יום בחיים? קחו לכם פסק זמן בעיר הגדולה. וממני קבלו חמש המלצות על מקומות שאהובים עלי כשאני לבדי, עם ליידי ד. או עם חברים. בילוי אורבני עם ערבות מלאה. 6:45: טיילת הצוק השמש רק מבצבצת בקצה בצפון מערבי של תל אביב. זמן מושלם להתחיל בצעדת בוקר בפארק הכי יפה של העיר. הטיילת שבטח תיקרא על שם חולדאי, אחרי שיגיע ל-120. הטיילת היורדת מחוף הצוק הדרומי בלב שמורת הטבע על שפת המצוק עם נוף חופי מדהים עד לנמל יפו. 8:30: קפה ומאפה ברמקולים כבר מתנגנת רשימת ההשמעה של הבוקר. בלוז, ג'

את הציפורים האלו רק חתול יכול לנצח. או סופר-ציפור חזקה שתנחת בארצנו במקרה, תראה כי טוב, ותתנחל על צמרות עצי תל אביב. כמו שהדררות נחתו פה לפני שנים ונישלו את הנחליאלי, הדרור והבולבול משמי עירנו. למען האמת, זה ממש לא חשוב לי מי הציפורים השולטות פה. מבחינתי - אני נותן כבוד לאבולוציה, גם אם אנחנו לפעמים מתערבים באופן מלאכותי ומייבאים בלי כוונה שחקנים זרים שמשנים את המאזן העדין של הטבע. הדרורים הקטנטנים האפרוריים פחות יפים התוכים הירקרקים החזקים או הציפורים צהובות המקור שבניקור אח

לקראת כניסתי לכיתה א' עברנו דירה. מדירת שני חדרים ו"הול" ברחוב ארבע ארצות, עברנו לדירת שלושה חדרים ברחוב דובנוב. היה לנו צורך בחדר מרווח יותר לילדים. לי ולאחי הצפוי להצטרף למשפחה בקרוב. מאז אני בנשמתי חלק מהרובע שנחשב כאיכותי בעיר. קרוב לקריה הצבאית, לתיאטראות, לחברים שלי מתיכון עירוני א' ולמסיבות הסלוניות בערבי ששי במתנ"ס ביקורי העתים. היום - ההורים כבר לא איתנו, הדירה בדובנוב גם לא. אני גר בצפון ברמת אביב ולהגיע בערב לסרט בסינמטק עבורנו זה כבר מסע אתגרי. חברי א. לעומת זא

רגע לפני החניון של אצטדיון בלומפילד, במקום לעודד את הפועל תל אביב אנחנו פונים למועדון המוזיקלי "טסה" לערב ג'אז חושני. הופעה של אומנים מהשורה הראשונה בעולם, בעברית מקומית ובמחיר של פחות ממאה ש"ח לכרטיס. אורלי חברתנו החליטה לפתוח שולחן חברים קטן. געגוע לשגרה. כמו פעם. לפני שבכל מוצ"ש התחלנו לצאת מהבית עם הדגל ביד. הצטרפנו. אודליה אליעזרוב סבר וגלעד דובצקי בערב מוזיקה ארגנטינאית של אסטור פיצואלה. גיבור הטנגו הדרום אמריקאי. Tiempo de Argentina זה השם הלועזי, או ביפואית - קצב אר

הלילה לפני 107 שנים שוחררה רמת אביב. לוחמיו האמיצים של גנרל אלנבי הצליחו לחצות את הירקון ללא יריה אחת, בחסות מזג אוויר סוער, ועם כידונים בלבד הכריעו את הטורקים המופתעים. בלילה ה-20 בדצמבר הכריז המצביא הגאה. קניון רמת אביב בידינו! אחרי מאות שנות חסות עות'מנית על ארץ הקודש, חזרו גבעות שייח מוניס לשליטה אירופאית. משפך הירקון ועד לפתח תיקווה חיל המשלוח המצרי, שבראשם הפרשים הניו זילנדים האמיצים, הביס את הטורקים ופתח את הדרך לשובם של פליטי אחוזת בית שהוגלו מביתם (לקח להם לחזור יות

מכירים סוכריות מחליפות צבעים? חופן כדורי סוכר צבעוני שככל שמצצת אותם – השכבה החיצונית נמסה ונחשפה שכבת סוכר צבעונית חדשה, מתוקה יותר. כל סוכריה עלתה בקיוסק של גינת דובנוב בשנות השישים חצי גרוש. האגורה של ילדותנו היקרה. שושנה, בעלת הקיוסק העדיפה לתת לנו את העודף בסוכריות מחליפות צבעים. אצל שושנה למדתי את יסודות אמנות המכירות, ואז כנראה החלה בעיית רמת הסוכר הגבוהה בדם שלי. בפינה הצפון מערבית של גינת דובנוב פינת רחוב מאנה, פעל קיוסק. שתייה קלה, עיתונים, ממתקים, וגם מכשיר טלפון ב

מה טעם לחיים ללא כושר הניידות ומה אפשר כבר לעשות אם שוללים לך את רישיון הנהיגה-לבד מאשר לשבת בבית ולהישבע בכל היקר לך שלעולם, שאף פעם לא תעבור בצומת מרומזר כשיש ספק ובטח שלא בירוק מהבהב. יותר לא תיתן לשוטרים את התענוג לרשום לך דו"ח, המפרט כי על־פי סעיף 22 לתקנות התעבורה, בצומת זו וזו, עברת באור אדום. מכה משמים שעונש משמעותי בצידה. שלושה חודשי שלילה יכולים להיות גם פסק זמן מהתרוצצויות אורבניות ונהיגות מתישות, וויתור מראש על החיפוש הנואש אחר מקום חניה, הלחץ שלא לאחר לפגישות. מע

שומר נפשו ירחק. בתי חולים הם רק לחולים. ולצוות כמובן. חדר המיון הוא שער הכניסה לחוויה שלחלק המשתתפים היא גם סופנית. ביקור שרצוי לוותר עליו ככך הניתן. אלא אם לא. למשל אם האחות במוקד הטלפוני של קופת החולים שלכם מציעה כי תזדרזו לחדר מיון כי הסימפטומים שלכם לא משהו. שניה. ספוילר הכרחי. אצלי הכול בסדר. אם תרצו, תמשיכו לקרוא אותי בעתיד בעוד הרבה טורים למרות האחות הפסימית. רציתי רק לשתף אתכם כי כמו בתדריכי הבטיחות בצבא, "אם יש ספק – אז אין ספק". אם אתה נראה רע, מרגיש גרוע, ומעדיף

אף פעם לא רציתי להיות טייס. גם בקורס טייס, באזורי התרגול בתא מטוס הפוגה מגיסטר, בין הלופ לבארל רול, חיכיתי לנחיתה. למזלי המדריכים שלי עזרו לי להחליט והצילו את חיי אחרי שנה. הודחתי. לא הצטערתי לרגע. גם בהמשך כשהציעו מהעבודה לעבור קורס טייס פרטי - לא רצתי לראש התור. לימים הבנתי שאני מעדיף את מחלקת העסקים במטוס ולא לשבת על ההגאים. אבל הסיפור היום אינו על טייסים ועסקים. תשאלו כל טייס אזרחי ישראלי מה זה "חגב"? תראו חיוך. זהו אות הקריאה של יחידת הבקרה המרחבית המבקרת את כל המטוסים

כעשרים מסעדות נסגרו בעירנו השנה. התאבון התל אביבי לא משהו. הבליינים הצעירים אוכלים מנות קרב. ההורים שלהם לא מסוגלים להכניס שום דבר לפה מרוב דאגה, ואלה שלא מגויסים מעדיפים מסעדות כשרות למהדרין. משהו עם תדמית ציבורית שלילית לאחרונה. לא הכשרות, אלא המשתמטים. החודש מציינים בתל אביב את חודש האזרחים הוותיקים. העורף האסטרטגי החסון של העיר. אוכלוסיה מבוססת יחסית, לא תזזיתית כמו דור-Z, בלי דרישות מיוחדות אבל עם העדפה שיחלישו את מוזיקת הרקע במערכת ההגברה ויסגרו את המזגן, שונאי עשן סיגר

תן מילל לקראת חצות. החבר'ה שלו מצטרפים לקריאותיו. אנחנו מנסים להבין אם היללה הזאת זאת אינה התחלה של אזעקת צבע אדום. בצפון תל אביב ישנם הרבה תנים. לא מזיקים בדרך כלל לבני אדם. בלילות הקיץ השקטים – היללות שלהם מעירות אותנו. הנכדים מתעוררים בבכי. ואני מתעודד – עדיף תן מיוחם על טיל חות'י בליסטי. הנושא השבוע אינו מלחמתי, שכול או עוד הצעה לתקומה מיידית. קטונתי. השבוע משתף אתכם ברגעי מבוכה, מחשבות מיותרות, ואי הבנה מביכה – איך מתמודדים עם כל התל אביביות היפות שמקיפות אותנו בלבוש

השבוע חגגתי עם חברי מתיכון עירוני א' את כניסת בנו בברית אברהם אבינו. בקיצור, הברית. מזל טוב. מי מכם שעוקב אחרי וכבר הבין מתי נכנסתי לכיתה א', מבין כי החבר שלי חצה לאחרונה את גיל שבעים, ועוד כוחו במותניו. ולא, זאת לא הייתה תקלה. לתינוק הזה יש אחות בת שנתיים, ועוד מספר אחים גדולים מאמהות שונות. עשרה ילדים משש נשים וארבע חתונות. החבר לקח את מצוות פרו ורבו ומלאו את הגנים בילדים, כלשונה. מבולבלים? זוהי תל אביב. מצד אחד ריבוי של חד הוריות ומאידך גם פוריות גברית שופעת מרובת נשים. כ

מכוניות קטנות, נהגות גדולות יום הסבא. היום בשבוע בו אני משובץ באקסל המשפחתי להוציא את הנכדה מבית הספר "צוקי אביב" בצפון העיר שנמצא מעבר לכביש ומחייב מבוגר אחראי לחלץ הילד מחסות מערכת החינוך ולהעביר אותה את הכביש לבילוי מול מסך הטלוויזיה בבית הממוזג. תרומתי הצנועה במפעל המשפחתי הבנוי על תעסוקה מודרכת לנכדים קצרי קומה ומרובי אנרגיות בצורת מופעים במתנ״ס, רחצה בבריכה שכונתית, בניית ארמונות בחוף תל ברוך, סיפורי הדוד משה, איציק והגיטרה או בכפוף לנפלאות משבר האקלים - פגש שכבתי על

הקדמה - היום היינו מתוכננים לעשות סופ"ש בירושלים. טיול מודרך בין הכנסיות בעיר העתיקה. מדריכה מרתקת, אכסניה צליינית בתוך החומות, ארוחת ערב במרומי מלון נוטרדם, חברותא מעולה עם נגיעות של חומוס ובייגלה חם בשער יפו. לקבוצת הוואטסאפ של הסופש הזה קראנו "סופש עם האפיפיור". מלחמה דוחה הכל. את הסיור הזה, את השבוע שתכננו בהמשך על חופי סיני, את ההופעה של מירי מסיקה ב-24 בחודש, ולהבדיל - את כל החיים של אזרחים ולוחמים שנפגעו במלחמה שפרצה. בשבוע שכזה, תל אביב היא חלק מהדרום האדום מדם. כולנו

ארבעה שבועות של מלחמה וקטסטרופה מדממת אחת, שעד היום, אף אחד באמת לא לקח עליה, אחריות מלאה. בין רעם הפצצות בעזה, לפיצוץ המיירטים בשמי תל אביב. כשאנחנו מרגיעים את הנכדים שהממ"ד הוא הכי בטוח בעולם, ומחפשים קרש עץ זמין לנעול את הדלת מבפנים, למקרה שהטויוטות הלבנות ישובו - אני לא מפסיק לשאול את עצמי, איך ממעצמה גרעינית אימתנית הפכנו שוב לקהילת יהודית נרמסת, נבזזת ונשחטת על ידי עדת כפוי טובה בוגדנית, שחשבנו כי אם ניתן להם פיתות וחומוס, טיפול תרופתי ומזוודות מלאות בדולרים - יהיה פה מ

הבועה התל אביבית מתאימה את עצמה למציאות החדשה. התל אביבים מגדירים לעצמם שיגרה חדשה שמלמדת אותנו איך החיים מתנהלים בצל הגליל המעשן בצפון ומנגד הדרום שמהדהד ברעם טנקים השועטים בציר רפיח בואך הפסקת הלחימה. ה'אכול ושתו כי מחר נקבל צו 8' קיבל מימד אחר. אנחנו האבות משחקים אותה בקשיחות. מהגגים ראשי תיבות וקיצורים צבאיים בכאילו יש לנו מושג מה הם באמת עושים שם. אבות שמוכנים להתנדב לכל משימה - רק שיוכלו להיות בפלוגה עם הבן הקרבי, שאם יקרה לו משהו, אנחנו באמת לא יודעים מה יקרה להוריו.