האביב הגיע, הפוליגון בא: המדריך לשורד בקפסולה

האביב התל אביבי הגיע השבוע בלי לשאול אף אחד בפיקוד העורף. מה שהתחיל בענן אבק שלאחריו גשם שוטף, התחלף היום בשמיים כחולים שזרחו על כולנו. האביב הזה לא מתעניין בטילים מטהרן ולא בפריסת כיפת ברזל; הוא פשוט כאן, מחמם את האספלט וגורם לכולנו להרגיש קצת יותר דרוכים בתוך ה"פוליגון" האישי שלנו. אם פעם פוליגון היה מושג משיעורי הנדסה בתיכון, היום אנחנו חיים בתוכו - מודדים טווחים מהממ"ק ומתפללים שהרחפן הבא לא יחליט שדווקא המרפסת שלנו היא יעד אסטרטגי.

הלוגיקה של המלחמה הזו היא סיוט של מתמטיקאים. המורות של הנכדים שלי מרותקות לבתים כי הילדים שלהן ללא מסגרת, מה שאומר שהנכדים שלי בזום, מה שאומר שההורים שלהם בסטרס, ובסוף - כולם נוחתים אצל הסבתא בכפר סבא בסלון. הזום הזה הוא המצאה של השטן; חבורת דרדקים בני ארבע וחמש שמנסים להבין מה הגננת רוצה מהם דרך מסך מטושטש, בזמן שאנחנו מנסים לפענח אם האזעקה ששמענו הייתה באמת או רק פסקול מאיזה סרט של שפילברג שמישהו פתח בחדר ליד.

בתל אביב פיתחנו אדישות של לוחמי קומנדו בדימוס, או לפחות ככה זה נשמע בשיחות המעלית. בזמן שאנחנו מקפידים לצאת לממ"ק בכל אזעקה, אני שומע יותר ויותר שכנים שפשוט ויתרו. "מה כבר יקרה?", שאל אותי שכן בקומה החמישית, "אין לי בדירה קיר צפוני או מזרחי, ואני יוצא כבר אחרי ההודעה על יירוט. שברי המיירטים לא מגיעים לקומות ביניים, וחוץ מזה - אנחנו פשוט עייפים". יש משהו מרתק ביכולת הישראלית להפוך עייפות כרונית לתורת הגנה בליסטית מעודכנת.

במקום לדאוג מטילים, אנחנו משקיעים את כל האנרגיה המבצעית שלנו במלחמה האמיתית: הרישום היומי לאימון בקאנטרי השכונתי. הקפסולות הצטמצמו לרמה שצריך באפליקציה מהירות תגובה של טייס קרב כדי לתפוס מקום על ההליכון בשבע בבוקר. מי שלא לוחץ "שלח" תוך שבריר שנייה עם פתיחת הרישום, נשאר בחוץ - עם כרס מתפתחת, תסכול וגעגוע עז לאנדרופינים.

ומה יהיה הלאה? השמועות על הסתבכות בלבנון וגיוס של 450 אלף לוחמים ולוחמות מילואים כבר עושות כנפיים. בחישוב מהיר שלי, אם זה קורה, חצי מדינה במדים והחצי השני - כלומר אנחנו - הופכים ל"חיל המצב" הממונה על הנכדים. אני כבר רואה את זה קורה: 450 אלף הורים בחזית, ו-900 אלף סבים וסבתות בעורף, מנסים לתפעל פסטה עם קטשופ וזום של כיתה א' בו זמנית.

אם המילואימניקים יכבשו את הליטאני, אנחנו כנראה נכבוש מחדש את גן השעשועים השכונתי, חמושים במגבונים לחים ובנחישות של מי שעבר את מלחמת ההתשה. לפחות אז לא נצטרך לדאוג לכבד השומני מבילוי יתר בבר השכונתי עם חברים; הנכדים כבר ידאגו להוריד לנו כמה קילוגרמים בריצות בהולות בין הסלון למקלט.