זן ואמנות ההישרדות של הארי התל אביבי הוותיק

לא תשמעו את ההמלצות הללו מפיקוד העורף - אבל אופנוענים שורדים יותר טוב את שאגת הארי. מי ש-365 ימים בשנה נמצא כפסע מ"הותר לפרסום" של מיון איכילוב, מי שלומד לחתוך בין נהגים מסומסי-דעת בנתיבי איילון, קטנה עליו העונה הנוכחית של "ההמן מטהרן" - בקרוב באולפני HBO.

לפעמים אני חושב שהבורגמן 400 השחור שלי הוא לא רק כלי תחבורה, אלא סוג של פסיכולוג על שני גלגלים. למי שאינו מכיר, בורגמן הוא דגם קטנוע "למנהלים", מהכבדים והמסורבלים בשוק. יציב ביותר, עם מנוע מכובד של 400 סמ"ק כמו של אופנוע שטח, שעם רוכב יותר נמרץ ממני היה קורע את נתיבי איילון. הכלי שלי הוא מאלו שכבר קשה למצוא בסוכנויות המקומיות, שריד לשושלת שהייבוא הסדיר שלה לישראל פסק, והתחזוקה המכנית שלו יקרה ומורכבת כמו לתחזק מטוס ספיטפייר מוזיאוני.

בימים שכאלה, אני מעדיף לא לנהוג בכבישים ללא מרחבים מוגנים זמינים. מחוץ לעיר וגם באיילון, הכביש הפך למלכודת פוטנציאלית. אני לא רואה אותנו עושים פזט"אות לצידי הכביש ביום שישי בערב בדרכנו לארוחה מרמת אביב לרמת גן. זוגתי, דליה, לא מאמינה גדולה בהשתטחות על אספלט לפני הדלקת נרות השבת; היא מעדיפה את השקט שלה בלי שאריות של חצץ ופיח על בגדי הערב.

ניסיתי להסביר לה שפעם, בימים שלפני הטירוף הנוכחי, שמונה דקות התראה לפני אזעקה היו מאפשרות לי עם הבורגמן להגיע לחניון עזריאלי או לכל מרחב מוגן סביר בדרך. בניתי על המהירות של ה-400 סמ"ק כסוג של תעודת ביטוח. אבל ירי החיזבאללה מלבנון, עם זמני התגובה המקוצרים והדיוק המאיים, טרף לי את הטיעון הזה לגמרי.

מאז, אנחנו כבר לא על איילון. הכביש המהיר, שפעם היה עורק החיים של העיר, הפך לשטח הפקר חשוף. במקום זה, אנחנו מזגזגים על הצירים הפנימיים. הרכיבה הפכה למסע בין "נמלים בטוחים" - שומרים על קשר עין מתמיד עם פתחי הבניינים לאורך דרך נמיר או שאול המלך, בואך העיר הגדולה. כל כניסה לבניין ותיק בנמיר הופכת בראש לנקודת ציון אסטרטגית; כל חניון תת-קרקעי בדרך הוא מקלט פוטנציאלי.

בתקופה הזו, כשכל מהדורת חדשות מרגישה כמו אגרוף בבטן ופאנלי הפרשנים באולפנים מיועדים בעיקר למזוכיסטים בהקשבה, הרכיבה היא המקום היחיד שבו אני מצליח באמת להשתיק את הרעש. זה מתחיל כשחובשים את הקסדה. יש משהו בסאונד של הקליק של הרצועה שסוגר את העולם בחוץ. אני עולה על הצירים השקטים בלילה, והעיר נראית אחרת. תל אביב, שפעם לא הפסיקה לרגע, נראית עכשיו דרוכה, שקטה מדי.

בזמן אזעקה, פתאום מבינים כמה אנחנו פגיעים על שני גלגלים, חשופים לגמרי תחת כיפת השמיים. אבל דווקא שם, בתוך המתח הזה, יש איזה רגע של חופש מזוקק. אני רואה את השליחים הצעירים טסים על הכלים שלהם, ממהרים לעוד משלוח כאילו אין מחר, ואני, בנסיעה האיטית והשקולה שלי, מרגיש את הפער של השנים, אבל גם את השותפות לגורל. כשהכל מסביב סגור והלב כבד, הבורגמן הוא הדרך שלי להרגיש שאני עדיין בתנועה; שאני עדיין שולט לאן אני הולך, גם אם זה רק סיבוב חסר מטרה בין המגדלים החשוכים והמרפסות הממתינות לשקט שיבוא.

אני לא מאמין ב"עין הרע", אבל אם חס וחלילה תקראו בבלוג שלי שהמזל הדו-גלגלי שלי פג והזן לא שמר עלי בכבישים - דיר באלק למי שיכתוב לי, "אמרתי לך שזה מסוכן"!