שתי אזכרות, מסיבה אחת והקבבים של נתן

יומיים עמוסים. יותר מדי מכל דבר. הגזמתי עם המצבות, הוויסקי, השווארמה וכל מה שב״אבא חטוב״ הורו לי להימנע ממנו. וברקע, הדיון הבלתי נגמר; למה לא למכור פה הכל ולעבור לאחוזה בקונטיקט. להחליף דירת שלושה חדרים בפתח תקווה תמורת בית פרטי עם שישה חדרים על שפת אגם, בלב יער, בצמוד למערכת החינוך הכי איכותית בארה״ב. בלי ״צבע אדום״ ועם הרבה וודאות, כי הסכנה היחידה שצריך להתמודד איתה שם היא - שלא נמות משעמום.

אם הכבד שלי שרד את היומיים המאתגרים האחרונים, הוא כנראה ימשוך עד גיל מאה ועשרים. אין אזכרה לחבר בלי סבב צ׳ייסרים, והייתי ביום הזיכרון אצל שני חברים שכבר לא איתנו כחמישים שנה. אין מסיבת יום הולדת לבת שישים, בלי שהחברים יפתחו את הבקבוק שהתיישן 18 שנים בשלוש חביות אלון שונות, ונשתה ביחד לכבוד החברות, הרעות, השותפות לדרך, ול-DJ הצעיר שהצליח להרקיד את הרחבה, עמוסת חברותיה המפזזות ובעלים שרועי פופים וצמודי מסך.

בערב יום העצמאות לא מגיעים שוטרים לסגור מסיבה בגלל תלונת שכנים על רעש. אחרי ארבעים ימים בממ״ד, זו כמעט חובה להרעיש, לחגוג ולברך את כלת האירוע. לשיר ביחד, הכי חזק שאפשר, את כל אותם השירים שמזכירים לנו שאנחנו עדיין כאן, ושכבר הרבה זמן לא הלכנו להופעות בפארק כדי לשמוע אותם.

השמות החקוקים בשיש

בחלקות נופלי שנות השבעים בקריית שאול שם קבורים שני חברים טובים שלי. בשלהי יום הזיכרון, בשולי הטקס הרשמי וכפסע לפני תרועת פסטיבלי מירי רגב, נפגשתי איתם, עם השמות החקוקים בשיש. שני חברים שמספרם האישי מתחיל ב-213, בדיוק כמו שלי, כי עמדנו באותו תור בבקו״ם.

זה היה רק עניין של מזל שהם נפלו ואני שרדתי. מאיר בחר להיות מפקד טנק ולא נווט מטוס קרב; אבי התעקש מול הוועדה הרפואית שהחזירה אותו לכושר טיסה וקיבל כנפיים; ואני, לגמרי במקרה, הוצבתי ביחידה שלמזלי לא נפגעה. זה הכל מלמעלה. האקראיות הבלתי מובנת של מה שאנחנו קוראים לו ״מסלול חיינו״. שמם על לוח הזיכרון, ואני מנגב דמעה ומנחם את המשפחה.

וודאות של חוסר וודאות

אלו היו יומיים של נחמה וחגיגה. יומיים ישראליים עם פחות דגלים והרבה הבנה כי כולנו נמצאים במרחק כמה שניות, יותר או פחות, ממרחב מוגן או מסוכן. שום דבר לא באמת בטוח פה. הוודאות היחידה היא שאין וודאות; כי אפילו אם תהיה לנו מערכת יירוט הטילים המדויקת והקטלנית בעולם, אתה תמיד עלול להיפגע מחלקי מיירט כחול-לבן שיפלו עליך משמים אחרי שפגעו בטיל איראני שסוכל. דו״צ אורבני פתטי.

אלו היו יומיים של מפגשים עם שכנים, ידידים ובני כיתה. הורים לילדים שחילצו עצמם למגורים בטוחים מעבר לים, סבתות לנכדים בזום, ושיחות געגוע למשפחתיות של פעם. לימים בהם התכנסנו אצל סבא בחיפה, ולא כשכל כנס משפחתי מצריך שירותי סוכן נסיעות כדי לאגד את כולם בווילה בפרובאנס או באכסניה בכרתים, באמצע הדרך בין סבא בהרצליה, הנכדים בניו-זילנד, הבת בקולומביה והבן בקו-פנגן.

המצפון, המותניים והקבב

לכל אחד מאיתנו יש את החברים האלה שבאופן קבוע, עוד מהימים שלפני המגפה, מארחים את החבר׳ה אצלם על המרפסת, בחצר או בגינה הסמוכה. הם מנהלים קבוצת וואטסאפ שמחלקת רשימות; מי מביא סלטים, מי קונה בשר, מי אחראי על הפחמים וכמה כסף להעביר בביט. אירוע עצמאות שנתי שיעיק לנו על המצפון בחודשים הקרובים ועל המותניים בשנה הקרובה. בייחוד בגלל מוס השוקולד הבלתי ניתן לוויתור, גם אחרי ארבע קציצות קבב מדהימות של נתן - אלוף הקבב ומלך המנגל.

יום עצמאות במדינת חסות. יום זיכרון במדינה ששוכחת. מדינה שמוחלת ״בגלל המצב״ למי שאחראי למצב. יום בו אנחנו משתכרים, רוקדים, שבעים ודומעים, כי ברור לכולם שזה לא נגמר. הסיבה היחידה שאנחנו לא אורזים מזוודה ונעלמים לעבר האופק הקרוב, היא הצורך להצדיק את הקורבן האולטימטיבי של החברים שכבר לא איתנו, והמחויבות הבלתי מובנת של תחושת הביחד. פה בארץ שלנו. כי באמת - אין לנו ארץ אחרת. לפחות לדור שמספרו האישי מתחיל ב- 213...