שאגת הפרלמנט

הפרלמנטים של תל אביב היו פעם מוסד של יציבות, סוג של מסדר כבוד צה"לי, אבל בלי מדים. ג'ינס עם טריקו וכובע מצחייה שמסתיר את שרידי הבלורית. הליכה בצעד נחוש על טיילת חוף הצוק, בואך תל ברוך, קפה ומאפה ב"קייזר מזון" על טיילת הנמל, עם הרוח מהים והאשליה שהאופק פתוח והמזרח התיכון הוא בסך הכל שטיח פרסי שצריך לנער.

מלחמת האריות הזו - מלחמה בלי "סוליות על הקרקע" אבל עם המון כפכפים על הדיונות וסנדלי אדידס אורגינל מעזה ששורפים את האספלט בסמטאות - שינתה לנו את נתיבי צעדת הבוקר. במקום להנות ביחד על הבוקר מול האופק של הים, חברי לפרלמנט ההליכה מזגזגים בין בנייני השכונה, סמוך למרחבים המוגנים כמצווה. הצעידה הפכה לניהול סיכונים: איפה יש כניסה פתוחה ואיפה יש מקלט זמין אם פתאום השמיים יחליטו להשתעל עלינו רחפנים אלימים מטהרן או מהגליל.

משבע בבוקר, הפרלמנטים כבר בתנועה. על בסיס מקיאטו כפול חזק ושמש מחממת, שבאופן אירוני ממשיכה לזרוח כאילו כלום, מתכנסות החבורות בבתי הקפה השכונתיים. אלו שתמיד הלכו יחד, עכשיו צמודים לקירות. גם הפרלמנטים של הנשים, חבורות של "סבתות מילואימניקיות", הולכים ומתמוססים; הן נקראו לדגל. כשאין מסגרות וההורים בעבודה, הסבתאות הפכה לשירות מבצעי ללא הגבלת זמן.

הנכדים מתוזזים על פי הפחדים של הוריהם המבולבלים. מצד אחד דורשים מהם "עסקים כרגיל", מצד שני הגננת עוד לא פתחה כי אין מרחב מוגן תקני בטווח הריצה. הם גרים בלב תל אביב, בבניין ללא ממ"ד, כשהמקלט הכי קרוב הוא חניון הבימה - שם במינוס ארבע החיים נראים כמו סרט ישראלי הזוי, עם מסיבות מחתרתיות של חוסר ודאות בין עמודי בטון וחיפוש נואש אחר קליטה בסלולר.

הדילמות המשפחתיות לא פוסקות. המושב בעמק יזרעאל מציע שקט מדומה, והצימר במצפה רמון נראה כמו המקום הכי בטוח במזרח התיכון, רק חבל שמה שזמין שם היום זה אוהל בדואי נוסח אייר-בי-אנד-בי במחירי לונדון באמצע העונה.

בסוף היום, כשהשמש שוקעת והמתח בכתפיים כבר מבקש פורקן, תרשים הזרימה מוביל אותנו אל הבר השכונתי. אחרי העבודה, הנכדים והשעות המתישות מול המסך - שם הפכנו לאספני תרבות כפייתיים שצופים בארכיונים וקונצרטים רק כדי לשקוע עמוק יותר בריפוד של הכורסה - אנחנו מחפשים יציאה.

אני מתגעגע לימים של פעם. צ'ייסר של צהריים, ויסקי מעושן אחה"צ ונגרוני של שקיעה, בימים בהם האיום האסטרטגי היחיד שהכרנו היה הכבד השומני. היציאה לבר היא הניסיון האחרון לשבור את הניכור. שם, במגבלות ה-Happy Hour החסכוני, הפרלמנט מתכנס מחדש בגרסתו הלילית. הבר הופך למקלט אינטלקטואלי שבו המילים עדיין נשמעות אמיתיות ולא כמו דף מסרים מאולפן ממוזג. כולם הופכים לאסטרטגים, מנתחים את מסלולי הכטב"מים כאילו היו מסלולי טיול בטוסקנה.

בסוף, בתוך הקהילה הקטנה שלנו בפינת הרחוב, אנחנו מבינים את האמת המרה: כנראה שנגיע לאוסטרליה רק דרך הארכיון של נשיונל ג'יאוגרפיק, אז לפחות שהנגרוני יהיה קר והסיבוב הבא - עלי.