המזוודה, הטרולי והמציאות שביניהם

יום שישי בבוקר בתל אביב. העיר מתנהלת כרגיל, כאילו מישהו החליט שהמציאות תחכה בחוץ עד אחרי הקפה הראשון. בתי קפה מלאים, אנשים עומדים בתור לאספרסו כאילו זו פגישת עבודה, ולא עוד ניסיון להתעורר לחיים שנדחו למוצאי שבת.

ואני יושב על מקיאטו כפול ארוך עם עצמי ומנהל דיון פנימי ברמה של קבינט מצומצם. הנושא: טיסה לחו״ל. מכובדי, מישהו מתנגד?

לא משהו דרמטי. רק קפיצה קטנה לאתונה, ומשם הכול פתוח. טברנה, אוזו, דג על האש, והטלפון נשאר על השולחן הפוך כאילו גם הוא יצא לחופשה. בקטנה. כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה רגע לפני שאנחנו פותחים בטלגרם את אתרי החדשות האותנטיים של אל ג'זירה וחבריהם.

אבל אז נכנס הקול השני. זה עם הטון של הודעת פיקוד העורף. הוא מזכיר לי בעדינות שאין באמת קפיצה קטנה. יש מציאות. יש דיבורים על הסלמה. יש אפשרות שהאזעקות יחזרו. יש מערכת חינוך שעלולה להיסגר מהר יותר מהחלטה להזמין עוד סיבוב קפה.

ויש גם משפחה.

הבת כבר לא רומזת. היא עוברת לשפה יותר ישירה: “אבא, אם קורה משהו, אתה פה, נכון?”. שאלה עם סימן שאלה שמרגישה כמו חוזה. והיא צודקת. באף קורס הכנה ללידה לא מלמדים איך מגדלים שלושה ילדים לבד כשהבעל במילואים, המסגרות בהדממה, המעביד בלחץ, והבעל על מדי בגדי ב' איפשהו בצפון.

החתן, לוחם מאז 7 באוקטובר לסירוגין, מתכונן למילואים נוספים. לא עוד סבב שמקפלים אחריו מדים, אלא משהו שנכנסים אליו בלי לדעת מתי יוצאים. כזה שגורם לך לעצור רגע ולשאול אם זה הזמן לשבת בטברנה ולכתוב “הכול טוב” עם תמונה של סלט יווני.

ואז מגיע הקול השלישי. זה שלא מוכן לוותר. זה שאומר: ואם לא עכשיו, אימתי. ואם עכשיו - אז בגדול בבקשה. יש עדיין טיסות לספארי צילום פינגווינים באנטרקטיקה? כי הרי תמיד יהיה כאן משהו. ואם נחכה לשקט מוחלט, נמצא את עצמנו מתלבטים בין חופשה לבין בדיקת לחץ דם.

ואז מגיעה גם רשימת התסריטים. לא תרחישי קיצון, סתם מהדורת חדשות של יום שלישי. טיל נופל בתל אביב בזמן שאתה בדיוק מזמין צזיקי במיקונוס. במזרח התיכון אין חדש. מיידית. סגירת מרחב אווירי, כי למה לא. טיסות חילוץ עם רשימות המתנה ארוכות יותר מהתור לרופא משפחה. חברות תעופה זרות שמבטלות ברגע ומגלות מחדש את אהבתן ליציבות אזורית. יותר מדי חתונות של הקיץ שאתה אמור להגיע אליהן, אבל תשלח סרטון מהטברנה.והנכדים. הבטחנו לקחת אותם לכמה ימים בחופש הגדול, שבקצב העניינים הולך להיות חופש עם תקציב של סמסטר.

ואז אתה מבין שהשאלה היא כבר לא אם לטוס, אלא מה קורה אם אתה לא כאן כשצריך.

ופה מתחיל הדיון האמיתי. לא אם לטוס, אלא מי אני בתוך הסיפור הזה. האיש עם המזוודה או האיש עם הממ״ד.

כי מזוודה זה לא סתם חפץ. זו הצהרה. זה אדם שסגר עניין. הוא לא טס להתרענן. הוא טס. יש לו מטרה, יש לו כיוון. הוא לא אורז כפכפים וקרם הגנה לריזורט מפונפן. טרולי, לעומת זאת, זה פשרה. זה אדם שאומר לעצמו שהוא טס, אבל משאיר לעצמו אופציה לחזור מהר אם משהו מתפתח. טרולי זה לא מזוודה. זה מצב נפשי.

ואם כבר שם, אז גם השאלות החשובות באמת. אוזו או סאקי. יוון או בלבול כללי. ואם כבר קונים משהו, אז שקית מפריימרק, או אולי מזארה בפריז. כי הרי אין דבר כזה חופשה בלי הוכחת רכישה. אחרת לא היית.

ובתוך כל זה, תל אביב ממשיכה כרגיל. כאילו אומרת: חברים, אני פה. אתם תסתדרו עם ההחלטות שלכם.

אז אני יושב עם הקפה השלישי, מסתכל על החיים, ומבין שזה כבר לא דיון על טיסה. זה דיון על איזון. בין לברוח לבין להישאר. בין לחיות לבין להיות זמין.

ועדיין אין לי תשובה.

אז אני זורק את זה אליכם.

מה אצלכם? המזוודות כבר ארוזות, או שהנכד רוכב על הטרולי ועושה סיבובים בסלון.

אוזו או סאקי. אתונה, פריז, טוקיו או הסופר השכונתי.

או בקיצור, אתם כבר עם כרטיס ביד, או עדיין עם היד על הדלת של הממ״ד.

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי,

ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף - מעריך את זה.