פרידה תל אביבית, דמעה בצד עם חצי חיוך

הקדמה - הכינו את הממחטות. וותרו רגע על הציניות.

זה לא מקובל לכתוב מראש טור אחרון בעיתון. בדרך כלל מודיעים לך בדיעבד כי זהו. הגזמת בפעם האחרונה. יותר מדי תגובות כועסות בקרב הקוראים. זהו. אין לנו צורך בטור שלך מסיבות ברורות - אתה לא מספיק טוב.

השבוע זה אחרת. זהו טור פרידה. טור מסכם. טור שאחריו כבר לא יהיה עוד טור. כי העיתון הזה נסגר. גיליון אחרון. אסטה לה וויסטה בייבי. להתראות במדיה אחרת, כי המקומונים - יוק!

זה לא שפיטרו אותי, או שלא היו מרוצים מהטור. בעל הבית פשוט החליט שזה נגמר. העסק כבר לא מרוויח כמו פעם. הקורונה. המלחמה. תיק 2000. ההפסדים המצטברים מהשנים האחרונות. הצעירים לא ממש קוראים עיתונים. טיקטוק יותר מעניין. זה באמת כבר לא חשוב. סוגרים ודי.

כשהודיעו לי כי זהו, לא הופתעתי. מה שמנחם אותי כי פרשתי אחרי שמימשתי פנטזיה אישית לטור אישי בו יכולתי לכתוב על כל דבר.

בשנות השלושים, אלתרמן, המשורר התל אביבי, פרסם בעיתון דבר טור שבועי . שם הטור היה ״סקיצות תל אביביות״. הוא בטח היה יושב בקפה "כסית" עם החברה וחצ'קל איש כסית וכותב את הטור שפורסם תחת שם אחר. אלוף נון. אחרי שלושה וחצי חודשים ו-26 שירים , הטור נדם. הפסיקו לאלתרמן הגדול את הטור.

אני שרדתי עם הטור שלי כמעט שלוש שנים. בלי אף חרוז, נמנע מפוליטיקה, ורחוק מאחורי כישרונו המופלא של המשורר. ישבתי בקפה השכונתי שלי, "נונו", וניסיתי לשחק אותה אלתרמן.... כתבתי בחצי חיוך סיפורים תל אביביים בניחוח ויסקי סינגל מאלט עכשווי ולא קוניאק של שנות השלושים בתל אביב הקטנה ששתו ב"כסית". וכמובן, בצניעות המתבקשת, אני רק סקיצה ראשונית מול הטור של אלתרמן. אמן המילים האוהבות של תל אביב והחברים.

מצרף לעיונכם את הטור מהגיליון האחרון בו גם סיכמנו עלילה רומנטית שנרקמה על דפי המקומון שנדם. אגב, יש לזה "סוף שמח" - העיתון כבר לא ימשיך, אבל האהבה ניצחה, והרומנטיקה ממשיכה לחמם לבבות הזוג שהפגשנו.

מילה אחרונה - תודה רבה לעורכת ולשותפה שלי לטור, סיגל בר קובץ, שבלעדיה הפנטזיה לא הייתה ממומשת בצורה כל כך מושלמת. תודה סיגל.

וידוי אישי על פנטזיה שהתגשמה

וידוי אישי- בשלוש השנים האחרונות הגשמתי איתכם פנטזיה פרטית: טור שבועי במקומון של העיר שאני הכי מחובר אליה, ואל הסובבים אותי בה כבר שבעים שנה.

אתם, התל אביבים, במרקם האנושי והקסום של העיר הזו, הייתם שותפיי. אתם שאני פוגש במרכול השכונתי, בקפה בנווה אביבים, על חוף הצוק, בין דוכני שוק בצלאל, בכניסה לסינמטק, ובשוק התקווה; הפקידים בבנק בו אני לקוח עשרות שנים, חובבי הקוקטיילים שמגיעים לבר הקבוע שלי במרכז ברודצקי, שחקני המטקות מחוף גורדון, והצועדים הקבועים בשבילי פארק הירקון. יחד, אתם ואני, רשמנו את הטור "תל אביבי" במקומון העיתון אשר יורד מהבמה השבוע.

שלוש שנים במרקם הקסום

שלוש שנים של שיתוף פעולה הדוק ומרתק. תקופה סוערת בה עברנו ביחד הפיכה, מלחמה, תבוסה וניצחון, חרדות ואזעקות, פינוי ובינוי, תקומה ואכזבה. חווינו טילים שהתפוצצו בשכונה והרבה שעות המתנה על הקו למוקד שיטפל בתיקון החלונות שהתנפצו בסלון מהדף הפיצוץ האיראני.

אין עוד מדינה שכזאת. ואין עוד עיר בעולם כמו תל אביב- עיר שבה שכונה אחת מפזזת ותושביה יושבים שאננים בבתי קפה, ובשכונה אחרת, באותה העיר, תושביה יושבים רכונים במרחב המוגן, כי "צבע אדום" עדיין לא הוכרז בכל חלקי העיר. זהו הפסיפס המורכב והבלתי אפשרי של חיינו כאן.

כאן המקום להודות מקרב לב לחברתי סיגל בר קובץ, העורכת הקסומה של המוסף הזה. בזכותה, הצלחנו ביחד כל שבוע להאיר עוד פינה או נושא חשוב בעיר ללא הפסקה. תודה גם על התגובות שלכם, קבוצת הקוראים הנאמנה - המשובים והגילויים שלכם , רק תרמו לעדכניות הטור וחיבורו למציאות העירונית.

מעיפרון מחודד לגרפיקה AI

עם המציאות קשה להתווכח- עולם התקשורת משתנה, והמדיה האלקטרונית מועדפת. נראה שהעיתון הקלאסי לא ישרוד את עולם המסכים, וטורים אישיים כנראה שלא ישרדו את עידן ה- AI. אבל, אישית, אני לא לוקח קשה את סגירת המדור שלי. 

את הטור הראשון שלי, בגיל עשר, פרסמתי ב"דבר לילדים", ואותו עוד כתבתי עם עפרון מחודד היטב. את הטור האחרון אני כותב עכשיו בבית קפה על טלפון סלולרי ונעזר בגרפיקה ממוחשבת ברוח ה-AI העכשווית. מה שנראה כסוף פרק בעיתונות מקומית - יכול להיות עבורי התחלה של משהו אחר, במדיה אחרת.

אני שמח שחווינו ביחד למעלה ממאה טורים אישיים, אשכרה תל אביביים, שניסחו בחצי חיוך את החוויה האורבנית המאתגרת בשנות שלטון חולדאי בעיר הכי מצולקת במזרח התיכון, למעט עזה כמובן.

וזכרו: זאת אינה פרידה, ואפילו לא זמנית. מי שהתחבר לסגנון כתיבתי - מוזמן בכיף להצטרף לאתר החינמי שלי במרשתת, שם כמובן אמשיך לכתוב ולשתף אתכם בנפלאות תל אביב ובכיף הציוני כפי אני רואה, שומע וטועם אותו.

אז כמו ששרו להקת "כוורת" במופע הפרידה שלהם - תודה, היה נחמד. להתראות - www.avidar.org.