סיפורי אבי דר

עליה לרגל לירושלים? בשמחה, אבל רק ברכבת. אין סיכוי שאכנס עם רכב פרטי לעיר הכי קדושה, קסומה ופקוקה בעולם. נראה שמישהו לקח את התעלות התל־אביביות - עם הדחפורים הצהובים, הקונוסים המהבהבים, המומחיות בהפעלת פועלים שאין להם אלוהים ובראשם מהנדסי עירייה חסרי רחמים — ופשוט שיסף את עורקי התנועה של עיר אבותינו. בחנוכה נקלענו לעיר הבלתי אפשרית הזאת. נתונים לחסדי התחב״צ, עם היכרות מינימלית עם הטופוגרפיה ההררית, מחזיקים ביד את הנייד ומנסים להבין מהאפליקציה איך לעזאזל יוצאים מכאן ומגיעים לתח

גשם רציני ראשון בעירנו. ריח ייחודי של שלוליות, עצים רטובים ושיר בלב. זה הרגע שמציף אותי בזיכרונות תל אביביים משנות השבעים: כשהרעם נועד להוציא אותנו הילדים מהבית עם מגפי גומי, ולא לכנס אותנו בחרדה מול המסכים האישיים. בזמני פרשנו עם ספר קריאה לעולם אחר, רכבנו על אופניים בלי קסדה ושרדנו, נפלנו ושברנו יד או נקענו קרסול - ונשארנו עם פרופיל 97 עד לגיוס. היה בעיקר כיף. לבדנו, בעצמנו ועם המון חברים. היום, הילדות האורבנית היא עניין מסובך, יקר ובעיקר – חרדתי. הילדים שלנו צמודים למסכים,

וברכה!!!  זו התשובה הראשונה שעולה לי בראש בכל פעם שאני רואה גבר בגופייה לבנה, וזו כמובן רק הוכחה לכמה הסאטירה של "ארץ נהדרת" (והצעקה הבלתי נשכחת של ירון ברלד) הדביקה ל"גופיית סבא" הזו ניחוח קומי-נפיץ. אבל בואו נתחיל את הבוקר דווקא בשיתוף על העבודה על לוק שלי בחדר הכושר. לא להיסחף, אני לא "עובד". אני מתאמן. המשקולות שלי לא ממש כבדות - פחות מעשרה קילו לכל יד - ואני בעיקר מעביר זמן בחברותא של צעירים רציניים. זו חברותא של דור שחי היברידית; הם עובדים מול המראה השכונתית, ובצהרים הם

האם תל אביב באמת תצליח לנסוע לאט יותר? ראש העירייה, רון חולדאי, הכריז על גזירה חדשה - 30 קמ"ש ברוב רחובות העיר . לטענת העירייה, זה יציל חיים, יפחית תאונות ב-30%, יגביר סיכויי הישרדות להולכי רגל ל-90% (לעומת 10% במהירות גבוהה יותר), וישפר את איכות החיים - פחות רעש, פחות זיהום. . עד סוף השנה יסיימו לתמרר את הרחובות במלבן שבין נמל תל אביב, רחוב אילת, אבן גבירול ושפת הים באופן שיגביל את המהירות ל-30 קמ"ש.  אם ימצאו רחובות מועדים למהירות – יוסיפו פסי האטה והצרת נתיבי נסיעה, לרסן