סיפורי אבי דר

🚘 זהו. הגעתי לנקודת האל-חזור. עם זה שענבים עולים ארבעים שקלים אני חי בשלום. פשוט לא אוכל ענבים. עם כרטיס אוטובוס במחיר שמונה שקלים קל לי לחיות. יש לי פטור. אבל כשנכנסתי הבוקר לתחנת דלק ברמת אביב לנקות את המכונית הקטנה שלי ונדרשתי לשלם 120 שח לפני טיפ - הרגשתי שקשה לי. המחיר. אגב, מדובר ברכב קטנטן, ולא בג׳יפ או SUV. טרוף של מחיר. מילמלתי משהו הקשור לחוסר השפיות של המחיר, ונסעתי הביתה ברכב לא נקי. אפשר לחשוב כי האוטו נשטף בשמפניה איכותית והמפעיל בוגר תואר שלישי בתפעול מכו

שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמ

איפה הייתם כשהחטופים שוחררו מעזה? האם נשארתם ספונים בבית, מול הטלוויזיה ומחכים לראות את החיבוקים הראשונים, או התכרבלתם במיטה ועקבתם בנייד דרך שמועות ב"טלגרף" של מקורות חסויים המאשרים כי עוד מעט, לפני שטראמפ נוחת, כל החטופים ינחתו בשיבא? אני "קיבלתי את פניהם" בבאלי. סוגר טיול מדהים במדינה מוסלמית ענקית, שכמעט סגרה איתנו הסכם ידידות, אך ברגע האחרון התביישה לצאת מהארון. הם העדיפו את ההצמדות הפסיבית לסכסוך בלתי פתיר בעליל, על פני הכנסת האורחים למטיילים הישראלים תאבי החיים והעינוג

עשרים טיילים אמיצים יצאו לדרך. אל לב המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, אינדונזיה. התעלמנו מהתראות משרד החוץ, ממבטי הפליאה של החברים, ומהערות סרקסטיות מהיורשים הישירים שלנו, ופשוט נסענו. היינו אופטימיים, או אולי טיפשים, ויצאנו לטיול באמונה שלמה שלנו זה לא יקרה. ליתר ביטחון, תודרכנו לשמור על פרופיל נמוך ולהזדהות כיוונים, וגם על תווית הזיהוי שעל המזוודה רק כתבנו שם וטלפון. בלי שם המדינה, ליתר ביטחון. הכל התרחש רגע לפני נפלאות הנשיא טראמפ, כשכל מואזין בעולם קורא חמש פעמים ביום למאמינ