סיפורי אבידר

אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון  עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.  אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה

אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון  עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.  אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה

א. הגיע לגיל שבעים כשהוא מצויד בכל מה שגורם לחברים בני גילו להחוויר מקנאה: בלורית מפוארת על הראש, בטן שטוחה באופן חשוד, פרק ב׳ מהסרטים ואקזיט מהחלומות. אחרי שקיבלנו את ה-SAVE THE DATE לחגיגות השבעים שלו, התייצבנו עם חיוך, אבל גם עם לא מעט השתאות. זה ממש לא מובן מאליו לראות גבר בן שבעים מאוהב כמו נער, בטח אחרי רכבת ההרים הרגשית שעבר. היו שם שנים לא פשוטות. הצלחה פיננסית מסחררת במשרד, ומנגד מחלה קשה בבית. שש שנים של מאבק וסבל שהסתיימו בפרידה כואבת מאשתו האהובה. אבל אז הוא יצא ל

הקמנ"ק, החיילת והנס של הרשת במלאבס: כך מצאנו אהבה חדשה במקום האהבה האבודה; האם המקומון יכול לשדך צעירים בני 80? לפיני, קצין בקרה מהיב"א (יחידת בקרה אווירית) הדרומית במצפה רמון של שנות השישים, הייתה יד חזקה. לא בפוקר, אלא בהורדת ידיים מול חיילים משועממים בשק"ם. הוא היה בחור מוצק, מפתח תקווה, עם לב זהב וציניות נעורים. כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשרחל'ה הצעירה הגיעה כחיילת ליחידה, תוך ימים ספורים היה ברור לכולם: היא בת הזוג של הקמנ"ק, קצין מערכות הנשק ביב"א - האחראי על הגנת ש

ערב. מורידים הילוך. מורידים דופק. מורידים פוטר חמים ממחלקת החורף בארון. אנחנו יורדים לקפה השכונתי. הערב אנחנו ביחד. אין ערב בנים. הפרלמנט של הוותיקים התפזר. חוג יוגה היה אתמול. הנכדים מחכים לנו מחר. הערב הזה הוא שלנו. בר שכונתי. התזמון הוא קריטי: קצת אחרי ה-Happy Hour של ההייטקיסטים, ורגע לפני שהילדים בני העשרים כובשים כל פיסת נדל"ן פנויה בבר-קפה שלנו עם הלפטופים והחלומות שלהם. זה לא באמת משנה אם זה בבזל המתברגן, בירמיהו הצפוני או בלב הבום של דיזנגוף פינת נורדאו – הטקס הוא ק

תמיד היה משהו ממגנט, כמעט מכשף, בטרגדיה של "מועדון ה-27". ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון איימי ווינהאוז וקורט קוביין הפכו למיתוסים של "צעירים לנצח". אגדות של כישרון אדיר שקרסו ומתו לפתע בגיל 27. המיתוס הזה, שמרוח בצבעים עזים של גרפיטי על קירות מתקלפים, מוכר לנו סיפור רומנטי ומעוות על אמנים שחיו על הקצה ועזבו בשיא, לפני שתלאות הזמן הספיקו לגעת בהם. אבל אף אחד לא הכין אותי למועדון המפוקפק, האפור והכואב באמת שאליו נשאבתי השבוע במחשבותיי בעל כורחי: "מועדון ה-72" . זה

הקדמה - הכינו את הממחטות. וותרו רגע על הציניות. זה לא מקובל לכתוב מראש טור אחרון בעיתון. בדרך כלל מודיעים לך בדיעבד כי זהו. הגזמת בפעם האחרונה. יותר מדי תגובות כועסות בקרב הקוראים. זהו. אין לנו צורך בטור שלך מסיבות ברורות - אתה לא מספיק טוב. השבוע זה אחרת. זהו טור פרידה. טור מסכם. טור שאחריו כבר לא יהיה עוד טור. כי העיתון הזה נסגר. גיליון אחרון. אסטה לה וויסטה בייבי. להתראות במדיה אחרת, כי המקומונים - יוק! זה לא שפיטרו אותי, או שלא היו מרוצים מהטור. בעל הבית פשוט החליט שזה נג

עליה לרגל לירושלים? בשמחה, אבל רק ברכבת. אין סיכוי שאכנס עם רכב פרטי לעיר הכי קדושה, קסומה ופקוקה בעולם. נראה שמישהו לקח את התעלות התל־אביביות - עם הדחפורים הצהובים, הקונוסים המהבהבים, המומחיות בהפעלת פועלים שאין להם אלוהים ובראשם מהנדסי עירייה חסרי רחמים — ופשוט שיסף את עורקי התנועה של עיר אבותינו. בחנוכה נקלענו לעיר הבלתי אפשרית הזאת. נתונים לחסדי התחב״צ, עם היכרות מינימלית עם הטופוגרפיה ההררית, מחזיקים ביד את הנייד ומנסים להבין מהאפליקציה איך לעזאזל יוצאים מכאן ומגיעים לתח

גשם רציני ראשון בעירנו. ריח ייחודי של שלוליות, עצים רטובים ושיר בלב. זה הרגע שמציף אותי בזיכרונות תל אביביים משנות השבעים: כשהרעם נועד להוציא אותנו הילדים מהבית עם מגפי גומי, ולא לכנס אותנו בחרדה מול המסכים האישיים. בזמני פרשנו עם ספר קריאה לעולם אחר, רכבנו על אופניים בלי קסדה ושרדנו, נפלנו ושברנו יד או נקענו קרסול - ונשארנו עם פרופיל 97 עד לגיוס. היה בעיקר כיף. לבדנו, בעצמנו ועם המון חברים. היום, הילדות האורבנית היא עניין מסובך, יקר ובעיקר – חרדתי. הילדים שלנו צמודים למסכים,

וברכה!!!  זו התשובה הראשונה שעולה לי בראש בכל פעם שאני רואה גבר בגופייה לבנה, וזו כמובן רק הוכחה לכמה הסאטירה של "ארץ נהדרת" (והצעקה הבלתי נשכחת של ירון ברלד) הדביקה ל"גופיית סבא" הזו ניחוח קומי-נפיץ. אבל בואו נתחיל את הבוקר דווקא בשיתוף על העבודה על לוק שלי בחדר הכושר. לא להיסחף, אני לא "עובד". אני מתאמן. המשקולות שלי לא ממש כבדות - פחות מעשרה קילו לכל יד - ואני בעיקר מעביר זמן בחברותא של צעירים רציניים. זו חברותא של דור שחי היברידית; הם עובדים מול המראה השכונתית, ובצהרים הם

האם תל אביב באמת תצליח לנסוע לאט יותר? ראש העירייה, רון חולדאי, הכריז על גזירה חדשה - 30 קמ"ש ברוב רחובות העיר . לטענת העירייה, זה יציל חיים, יפחית תאונות ב-30%, יגביר סיכויי הישרדות להולכי רגל ל-90% (לעומת 10% במהירות גבוהה יותר), וישפר את איכות החיים - פחות רעש, פחות זיהום. . עד סוף השנה יסיימו לתמרר את הרחובות במלבן שבין נמל תל אביב, רחוב אילת, אבן גבירול ושפת הים באופן שיגביל את המהירות ל-30 קמ"ש.  אם ימצאו רחובות מועדים למהירות – יוסיפו פסי האטה והצרת נתיבי נסיעה, לרסן

ישראל היא אכן מדינה של בין המלחמות: מלחמות קצרות של שישה ימים, מלחמות ארוכות של שנתיים, ומלחמות מוניציפליות שלפעמים צריך הרבה אורך נשימה עד שהצדק מנצח. קחו לדוגמה את הזוג מיכאלה ונמרוד. שמות בדויים כמובן כדי לשמור עליהם מאימת פרחי העירייה. הם חיים באושר בלב תל אביב משנת 2005 ועד היום. זוג משמים שהחליט שאין לו צורך להתמסד רשמית בישראל. הסכם נישואין מפעם באי שם באירופה הספיק להם. הם חיים ואוהבים כמו עוד הרבה זוגות תל אביביים, רק בלי שעברו אצל רב, עורך דין או ידוען שעורך חתונו

ביום רביעי ימלאו 12 שנים מאז נפטר אריק. הלב שלי מלא בגעגוע לקולו, למערכונים, לתקווה שאולי יחזור להופיע בפעם האחרונה. הזמר שסירב להצעה נדיבה מעיריית תל אביב - עוד הופעה אחת בפארק הירקון תמורת 6 מליון שקלים. עקשן ודעתן. מעדיף להיות בבית. עם התוכי יוסי, עם סימה. עם השירים ועם עצמו - לא יחזור לבמה יותר. השבוע סיימנו את הסיור האורבני הלילי שלנו בבית הקברות הוותיק ברחוב טרומפלדור. שם, במרחק של כ-700 מטרים בלבד מביתו הנצחי ברחוב חובבי ציון 40, טמון כבר 12 שנים הזמר הישראלי הגדול מכו

מסעדת "השחף" בתל אביב היא תופעה מקומית, מסעדה בעלת שני צדדים שונים לחלוטין. צד א' שלה פונה למתחם המהודר והמתחדש, מעוטר בקיר פסיפס מרשים המושך את העין, וחזיתו ממוקמת באופן אסטרטגי אל פארק המסילה בפינת רחוב הרצל. בחזית זו פועל בר מעוצב ומושקע, אינטימי, שיכול להכיל בנוחות כעשרה שתיינים. כאן הבליינים, בעיקר צעירים מהשכונה, שותים משקאות איכותיים על רקע פס קול נוסטלגי של שנות השמונים מהמאה הקודמת. זהו הפן המצוחצח והטרנדי של תל אביב החדשה. אולם, החזית האחורית היא הסיפור המעניין באמת

🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘🚘 זהו. הגעתי לנקודת האל-חזור. עם זה שענבים עולים ארבעים שקלים אני חי בשלום. פשוט לא אוכל ענבים. עם כרטיס אוטובוס במחיר שמונה שקלים קל לי לחיות. יש לי פטור. אבל כשנכנסתי הבוקר לתחנת דלק ברמת אביב לנקות את המכונית הקטנה שלי ונדרשתי לשלם 120 שח לפני טיפ - הרגשתי שקשה לי. המחיר. אגב, מדובר ברכב קטנטן, ולא בג׳יפ או SUV. טרוף של מחיר. מילמלתי משהו הקשור לחוסר השפיות של המחיר, ונסעתי הביתה ברכב לא נקי. אפשר לחשוב כי האוטו

שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמ

איפה הייתם כשהחטופים שוחררו מעזה? האם נשארתם ספונים בבית, מול הטלוויזיה ומחכים לראות את החיבוקים הראשונים, או התכרבלתם במיטה ועקבתם בנייד דרך שמועות ב"טלגרף" של מקורות חסויים המאשרים כי עוד מעט, לפני שטראמפ נוחת, כל החטופים ינחתו בשיבא? אני "קיבלתי את פניהם" בבאלי. סוגר טיול מדהים במדינה מוסלמית ענקית, שכמעט סגרה איתנו הסכם ידידות, אך ברגע האחרון התביישה לצאת מהארון. הם העדיפו את ההצמדות הפסיבית לסכסוך בלתי פתיר בעליל, על פני הכנסת האורחים למטיילים הישראלים תאבי החיים והעינוג

עשרים טיילים אמיצים יצאו לדרך. אל לב המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, אינדונזיה. התעלמנו מהתראות משרד החוץ, ממבטי הפליאה של החברים, ומהערות סרקסטיות מהיורשים הישירים שלנו, ופשוט נסענו. היינו אופטימיים, או אולי טיפשים, ויצאנו לטיול באמונה שלמה שלנו זה לא יקרה. ליתר ביטחון, תודרכנו לשמור על פרופיל נמוך ולהזדהות כיוונים, וגם על תווית הזיהוי שעל המזוודה רק כתבנו שם וטלפון. בלי שם המדינה, ליתר ביטחון. הכל התרחש רגע לפני נפלאות הנשיא טראמפ, כשכל מואזין בעולם קורא חמש פעמים ביום למאמינ

אני יושב היום בשדה התעופה של באלי, בסיום טיול של 17 ימים באינדונזיה, מדינה מוסלמית עויינת עד היום. יצאנו בחשש גדול למסע בסביבה לא בטוחה, ואנחנו חוזרים ביום היסטורי. התאפקתי עד עכשיו מלפרסם ברשתות את נוכחותי פה - אבל אם נשיא אינדונזיה אומר ״שלום״ לישראלים ומצטרף ליוזמת שארם א-שייח של טראמפ, אז כנראה שהכל משתנה. זה כבר משחק חדש. באלי תהיה בקרוב פוקט החדשה והרבה יותר… אינדונזיה. חור שחור בתודעה שלי. אי שם בין סינגפור לאוסטרליה, המדינה הרביעית בגודלה בעולם, היא מחכה לנו. עונה יב

אילו הייתי מסכם את סך כל הרגעים בהם חיכיתי מחוץ לדלת הבית, ממתין להוד מעלתה, בסידוריה האחרונים לפני שאנחנו נועלים את דלת הבית סופית...