טרמינל כשר לפסח

השבוע, צפון תל אביב לא נראית כמו העיר שחגגה כאן תריסר עשורים. המתח לקראת פקיעת האולטימטום של טראמפ ביום שלישי בלילה מרחף מעל המדרכות ברמת אביב כמו עננה אלקטרונית. כולנו בוהים באותם מסכים, מנתחים את תנועות המטוסים ב-Radar24, מעלעלים באפליקציות ותוהים: אם שם, במרחק אלפי קילומטרים, תחנות הכוח יעלו באש - מה ימנע מהם להוריד לנו את השלטר כאן?

אנחנו חיים בין פעימה לפעימה של שעון העצר הטראמפי. עוד יום. עוד מטס. עוד מטח. עוד בשורת איוב למשפחה של חייל. התחושה היא של המתנה בטרמינל רפאים, כשלוח הטיסות מראה רק מצב אחד: אי-ודאות. בוטל. נדחה. צומצם. כבקר טיסה לשעבר, אני מכיר את הרגע שבו הכל מודמם, אבל הפעם זו לא תקלה טכנית; זו המציאות. הטרמינל השוקק דומה רוב היום לבית עלמין. נתב"ג - פג עד להודעה חדשה. השאלה "איך נמשיך?" כבר לא נשאלת בחדרי הישיבות, אלא בסלון הביתי, מול המקלטים שהתמלאו במזרונים ובסידורי לינה בטוחה לילדים, במקום ברהיטים הישנים וציוד ישן בארגזים מאובקים שנשמרו לימים אחרים.

באופן אירוני, החרדה הקיומית הזו מולידה געגוע משונה. פתאום, הקיטורים על פקקי התנועה באיילון נראים כמו מוזיקה קלאסית. מי היה מאמין שנתגעגע לתור האינסופי בנתב"ג, לרעש המטקות על שפת הים, או אפילו לחפירות הבלתי נגמרות של הרכבת הקלה? פתאום, ה"מטרו" - אותה פנטזיה רב-מיליארדית שפעם התווכחנו עליה - נראית כמו חלום רחוק שאידוי התקציב לטובת מלאי התחמושת המדולדל הפך הפרויקט למדע בדיוני.

הכאב הכי חד נמצא ברשימת התוכניות האישיות. סל המשאלות שהכנו לימי הגמלאות המאושרים, כל אותן פנטזיות ששמרנו לרגע שבו נצא לחופשי, נראה עכשיו כמו לוח הטיסות הישן בטרמינל 3. במקום "זמן עלייה למטוס" או מועד מימוש של טיול חלומי, אנחנו מקבלים הודעת בוטל/נדחה קבועה. החיים הפכו לטרמינל אחד גדול שבו כולם מחכים לטיסה שלא מגיעה, בזמן שהדלק והסבלנות במכלים המנטליים שלנו הולך ואוזל.

בעוד שבועיים יום העצמאות. בלוח השנה כתוב "מסיבת ריקודים", אבל בלב כתוב "סימן שאלה". האם אפשר לתכנן צעדי ריקוד כשהרגליים כבר רצות מאליהן לכיוון הממ"ד בכל פעם שברהנו טגניה או דני קושמרו עולים לשידור? נכדתי הבכורה, בת ה-11, כבר לא צריכה הודעות רשמיות. "פיקוד העורף הפרטי" שלה מזהה את המתח באוויר הרבה לפני האזעקה. עבורה, ועבור כולנו, החירות האמיתית של 2026 תהיה פשוט לחזור להתלונן על החום, על המחירים ביוקר המחיה, ועל המורה בחוג היפ הופ ששוב איחרה.

אנחנו מחכים ליום שלישי בלילה. לא בגלל שאנחנו רוצים לראות את שערי הגהנום נפתחים, אלא בגלל שאנחנו נואשים כבר לסגור אותם ולחזור לשגרה המבורכת והמשעממת שלנו. כי בסוף, אחרי כל הטכנולוגיה והמכ"מים, אנחנו רק רוצים שה"פוליגון" היחיד בחיינו יהיה השטח שבין המגבת לכיסא הנוח בחוף הצוק.