שבועות של תיקווה

חג. תל אביב בניוטרל. טראמפ מחליף טיוטות עם טהרן על עתידנו. אנחנו צועדים בפארק גני יהושע עם כל מי שלא קפץ לאלבניה בואך פוקט לסופ"ש של שבועות.

בפאתי הפארק, לקראת מתחם נמל תל אביב, עומדים עמודי הזיכרון השחורים. יד לשם. הרבה דממה. יותר מדי. אובליסקים שחורים עליהם חקוקים מיטב בנינו וחברינו.

ובום. לא ידעתי. לא חיפשתי אף פעם את שמו. ובראש העמוד הראשון שצעדתי מולו, חקוק שמו של אבי.

הטייס. החבר. מי שישן לידי באוהל בשלב המכין. מי שחלק איתי את החבילות שהאימהות שלנו שלחו לנו לטירונות. מי שסיים איתי קורס קצינים. מי שהמריא בלילה חשוך, ולא נחת.

חמישים שנים עברו. הוא שם על האבן, חלק ממגש הכסף שבזכותו כולנו צועדים ונהנים בפארק.

צועדים, זוכרים, מתגעגעים וכואבים. חבל על כל חלל. אז ועכשיו.

אבי, אתה בטח מקורב היום להנהלת המטריקס העולמי, מה יהיה? האם כל הגיבורים ששמם חקוק על עמודי הזיכרון נפלו לשווא? האם הצלחנו לקלקל את החלום של הרצל, או שהשנים האחרונות הן רק תקלה במטריקס הציוני, ובקרוב יהיה עדכון גרסה שינקה את כל הבאגים והחלודה במערכת שפעם עבדה כל כך טוב, ועכשיו מסכנת את כולנו?