ג׳ינס מידה 34 אי״ה

דיסקליימר קטן למען הסדר הטוב:

מדי פעם מצטייר כאילו אני מחלק פה עצות הרות גורל על זוגיות, החיים ומה שביניהם. אז רגע לפני שאתם מיישמים - הכותב אינו רופא, לא למד פסיכולוגיה ולא מתיימר להחזיק בתעודת יועץ. הפוסט אינו מרשם רפואי ואף רוקח לא ינפק לכם עליו תרופה. הדברים שנכתבים כאן מיועדים לחברים שלי, ולאנשים שהראש שלהם דומה לשלי, ומוגשים כנקודת מבט אישית בלבד. יש מספיק מומחים ברשת למי שמחפש הדרכה מוסמכת - כאן אנחנו פשוט מדברים.

פיץ' מֶלבָה. מישהו מכיר את המנה הזאת? קינוח גלידה אמריקאי שהגיע לתל אביב הרבה לפני רשתות הגלידה מגוונות הטעמים, לפני הפיתויים רבי הקלוריות בגביע. שילוב מפנק של גלידת וניל עם חצי אפרסק משומר, ולמהדרין הוסיפו קצפת עם דובדבן וסירופ אדום. אני מכיר את זה היטב, כי כשהוריי רצו לפנק אותי - אבא היה לוקח אותי ל"ברוקלין בר" בתחילת רחוב אלנבי ליהנות מהגלידה הכי טעימה בעיר.

לימים, באותו הבניין נבנה מלון ״סבוי״ שהיה לבורדל תל אביבי, ועבר בהמשך שינוי ייעוד - לבית אבות בוטיקי שהופעל על ידי משפחת שמש, לטיפול בהורים מאותגרי אריכות ימים, באהבה הכי טובה שאפשר. במקום הזה גם נפרדתי מאבי, שאושפז שם למספר ימים להחלמה אחרי דלקת ריאות קשה, ונפטר אחרי שלושה ימים בשנתו עם חיוך. אולי זכר איך היה מבלה בבניין הזה בשנים קודמות - שובבות, שמחות ובריאות יותר.

החיים, מסתבר, יודעים לייצר מעברים חדים. קינוח הגלידה הזה הוא סמל עבורי; המאכל שאני פשוט לא יכול לעמוד בפניו, הפיתוי המושלם והזיכרון עם אבא. אבל הפיץ' מֶלבָה הזה הוא גם הסיבה שבגללה אף אחד לא רואה את ריבועי השרירים שיש לי על הבטן השטוחה מרוב תרגולים בחדר הכושר, ועל זה רציתי לכתוב השבוע. בישורת האחרונה במסלול חיי, זו ההזדמנות שלי לחזור ולחיות בנוח בג'ינס במידה 34 כמו פעם. לפני שחזרתי לגור בתל אביב; כמו שאני זוכר את עצמי על הדשא בבית שבמכבים - שמנמן במידה הנכונה.

טוב שיש את מה ומי להאשים. תל אביב. עיר כאוטית. שום דבר לא קורה פה כפי שתכננתי, ולוחות זמנים הם בגדר שאיפה בלבד. אלגוריתמים מנהלים את חיינו, וכמי שיצא מעולם התעופה, שבו אם מישהו מאחר ביותר משלוש דקות הוא נפסל ועובר לסוף התור - קשה לי לחיות בתוך אי-הוודאות התל אביבית. ניגודיות קיצונית לימים שהייתי מסדר את שיירת המטוסים המתקרבת לנחיתה בנתב"ג, שמרתי על מרווחים סדורים ובטוחים של כ-15 ק"מ בין כל מטוס בתור. אם מישהו היה מאט או מאיץ את מהירותו ומשבש את המרווחים - ישר המערכת הייתה מצפצפת ומציגה עיגול אדום מסביב למטוס הבעייתי על גבי מסך המכ"ם שלי. "אדוני ממהר לאנשהו?", ומיד הוא היה מקבל הנחיות בטיחות לשנות כיוון, מהירות, גובה או הכול ביחד; העיקר לשמור על בטיחות הטיסה.

אז לכו תשימו פקח טיסה בדימוס בעיר של אי-וודאות, שהנחמה היחידה עבורו תהיה לעצור בצד וללקק קינוח גלידה בטעם של פעם. לא משנה איזה משטר אכילה אני מאמץ, לכל אחד יש את הקריפטונייט שלו. המינרל היחיד שהכניע את סופרמן. הפיתוי הקטלני שמכיש אותי לפחות פעם בשבוע, וכמו אצל סופרמן, פה אני מאבד את כוחות העל שלי, ומרפד את המותניים באלפיים קלוריות ארורות אך טעימות ומנחמות.

התחלתי בבורדל תל אביבי, הגעתי לשובר דיאטה קטלני, ובעצם הנושא הוא שליטה ותזמון. איך אני יכול, בעיר של תעלות, שיפוצים, גישור ופישור, ובר בכל פינה שמציע Happy Hour בשעות הכי דורשות ניחום, להציג יכולת שליטה ועמידה בפיתויים? איך אני מחזיר את השליטה, וכך גם את הגזרה, למצב המוכר והאהוב עליי? ג'ינס 34, זוכרים?

כתל אביבי, המורגל לפחות בשלוש ארוחות ביום: בראנץ', ארוחה עסקית, ודינר עם חברים ב"דיינר", קשה לי. הפיתוי גדול. הפינוק שהתחיל בברוקלין בר נשאר אצלי באופי. חייבים להשתנות כמו שסגרו את הגלידה - גם אני צריך לסגור את הפה. זמנית כמובן.

בחודשיים האחרונים אני מנסה להתאפס. בפרלמנט שלנו כבר מכירים אותי - כוס יין אחת וזהו. בבית הקפה הקבוע שלי יודעים ש"קפה ומאפה" זאת מילה גסה עבורי. מקיאטו כפול בבקשה, וזהו! קנקן מים צמוד. פחמימות הן לא חברות שלי. מיודד עם ירקות ומאוהב בכל סוגי החלבונים. ״רוטב בצד בבקשה!״

חברים, מתנצל. זה לא אתם, זה אני. תראו, החגורה קצת לוחצת ואני מסרב להוסיף לה עוד חור. להיפך. עוד נחזור לחגוג בסצנת פתיחת שולחן, תסמכו עליי. אני מכיר את כל המקומות הטעימים בעיר, והם יחכו לי עוד כמה שבועות. הפסקתי לקנות בגדים חדשים ומרווחים יותר ואני הולך על שינוי מגמה. מהפך. יש לי מספיק בגדים במידה הרצויה משנים קודמות, שבחוכמתם נשמרו בארון, מחכים לימים צנומים יותר.

אז עד שהג'ינס הישן יחזור להיסגר עליי בנוחות אמיתית, אני ממשיך לשמור על שגרה. קצת כושר, הרבה משמעת, והתניידות יומיומית על הקטנוע ברחבי העיר כדי לשמר את הנעורים, או לפחות את האשליה. המבחן האמיתי שלי מול הפיתויים של תל אביב מגיע בכלל פעם בשבוע, כשאני מתייצב בגן כדי לקחת את הנכדים לגינה. אני מחנה, מוריד את הקסדה ומשתדל להכניס את הבטן טבעי ככל האפשר. ואז זה קורה. ההתלחששויות של האימהות מסביב, שמנסות לברר בלחש אם הסבא האנרגטי הזה במקרה פנוי לאיזו דודה בודדה במשפחה. באותו רגע אני מבין שהוויתור על הקצפת והדובדבן היה שווה הכול. אני מזכיר להן בעדינות שאני נשוי באושר, אוסף את הנכדים, ויודע שהשליטה חזרה לידיים שלי.

הצילום של ברוקלין בר הועתק מהרשתות החברתיות. כל הזכויות שמורות לצלם המקורי שזהותו אינה ידועה. סעיף 27 ג' וכדומה... הצביעה של הצילום על ידי חבר שלנו, ג'מיני של גוגל.