הפרלמנט מקרטע -בדידותו של היושב ראש

גברים הם עם מוזר.

אתה קובע איתם פגישה. לא עסקית, חברתית. בשעות היום. אחרי בדיקות הדם בקופת החולים ולפני תורנויות הנכדים. אתה מתכנן את היום בהתאם.

ואז, בדרך כלל בשעה שבה ברור שההודעה נכתבה בשירותים או באיזה מחבוא אחר, מגיעה ההתנצלות.

במקרה הטוב: "הפתיעו אותי בטיסה לרודוס."

בדרך כלל זה נשמע יותר כמו: "מתנצל, חייב לדחות. אני הבוקר על תקן מלווה מלכה."

כלומר, בתרגום חופשי: "מאמי ביקשה שאקפיץ אותה לשוק לוינסקי."

בינינו, זה לא באמת צריך להפריע לי. כל אחד והבחירות שלו. כל אחד וה"מאמי" שבחר, ופעם נוספת, בכל בוקר מחדש, מחליט להאריך איתה את החוזה לעוד יום. לבריאות.

אבל לפני שבועיים הקואליציה כמעט נפלה.

אחד מחברי הפרלמנט, מומחה בעל שם עולמי להשוואת איכות הוויסקי במחלקות העסקים של חברות התעופה במרחב נסיכויות המפרץ, הודיע שהוא נאלץ להיעדר.

"אני חייב לעלות לירושלים עם הגברת."

"למה?"

"היא חייבת לשים השבוע פתק בכותל."

"מצוין," אמרנו. "אז שתיסע."

"לא, היא רוצה שגם אני אבוא."

"למה?"

"כי היא רוצה שנשים את הפתק ביחד."

דווקא ביום ראשון. דווקא ביום של הפרלמנט. דווקא עם בעלה, שאגב, היה חבר שלנו הרבה לפני שהיה בעלה.

אבל כשזה כבר לא חבר אחד, אלא כמעט כולם, מתחילה הבעיה.

פעם יום ראשון היה יום קדוש. לא בגלל הדת, בגלל החברים.

לא היה צריך לשלוח תזכורות, לא לפתוח קבוצת ווטסאפ ולא לרדוף אחרי תשובות. ידעת שבשעה הקבועה כולם יגיעו. אותם פרצופים, אותם ויכוחים, אותן בדיחות שכבר שמענו עשרים פעם ועדיין צחקנו מהן.

בגיל שלנו גיליתי שהשעתיים האלה בבית הקפה הן כבר מזמן לא רק קפה.

פעם השולחן הקבוע היה רשום בטאבו על שמם של ששת הגמלאים הדעתניים שהתייצבו בכל יום ראשון כדי לפתור את בעיות המדינה, העיר והעולם.

לאחרונה הפרלמנט מקרטע.

א' טס לטעום יין בבורדו. ב' מקפיץ את מאמי לחוג לגזירת נייר יפני אצל חברה בכיכר מסריק. ג'? גם הוא, איך לא, "עסוק הבוקר".

בסוף אני נשאר בטיסת סולו עם בעל בית הקפה, שמביט בי במבט של מי שהפסיד שולחן של שש הזמנות.

אני יודע, אלה צרות של אנשים שיש להם זמן לשבת בבית קפה באמצע השבוע. אבל בשבילי זה אף פעם לא היה רק הקפה. זה היה המקום היחיד שבו אף אחד לא צריך להסביר מי הוא. כולם כבר יודעים. מכירים את הסיפורים, את הנכדים, את הצלקות, את הבדיקות, את השטויות. פשוט מתיישבים וממשיכים את השיחה מהמקום שבו הפסיקה בשבוע שעבר.

בלי שביקשתי, הפכתי לאמרגן הרשמי של הפרלמנט. אני מזמין שולחן, שולח תזכורות, נוזף במאחרים, מעדכן יומנים, מחשב מי אכל רק קפה ומאפה ומי הזמין ארוחת בוקר כאילו הוא בדרך למסע כומתה, ובסוף גם מחלק את החשבון.

בתחילת כל שבוע אני שולח הודעה ושואל מי מגיע.

ואז מגיעה התשובה שאני הכי שונא בעולם.

"טנטטיבי."

טנטטיבי, למי שלא מכיר, פירושו: "אני מאוד רוצה להגיע, אבל מאמי עוד לא פרסמה את החלטת הממשלה."

אז מה עושים? מזמינים שולחן לשישה? לארבעה? לשלושה? במדינה שלנו כבר יותר קל להרכיב קואליציה.

בשעות שאנחנו מגיעים אין כיסא פנוי בבית הקפה. כל מקום חשוב.

ואני מוצא את עצמי יושב מול שישה כיסאות ריקים, מנהל משא ומתן קואליציוני עם המלצר על גודל השולחן.

בסוף גם הוא מחייך ואומר: "רגע... אני רק בודק עם אשתי."

צחקתי.

אבל בדרך הביתה כבר לא היה לי כל כך מצחיק.

פתאום הבנתי שאני בכלל לא נלחם על שולחן בבית קפה. אני נלחם על פיסת חיים שהולכת ונעלמת.

אולי בגלל זה כל ביטול כזה מבאס אותי יותר ממה שהוא אמור. כי הוא מזכיר לי שהחיים שלנו כבר לא מתרחבים. הם מצטמצמים. הילדים עסוקים, הנכדים גדלים, הגוף דורש את שלו, וכל אחד נסחף למסלול אחר. אף אחד לא מתכוון. אף אחד לא אשם. אבל המעגל שפעם היה מובן מאליו הולך ומתרופף.

יש בי גם פחד קטן, כזה שלא נעים להודות בו.

שיום אחד אשלח שוב את ההודעה הקבועה: "מי מגיע ביום ראשון?", ואף אחד כבר לא יצטרך להמציא תירוץ.

לא כי הם לא אוהבים את הפרלמנט.

פשוט כי הפרלמנט כבר לא יהיה חלק מהחיים שלהם.

זאת כבר לא בדיחה על "מאמי". זאת הבדידות שמתחילה לדפוק בדלת של כל אחד מאיתנו, בשקט, הרבה לפני שאנחנו מוכנים לפתוח.

בסוף, בקרב הזה על הפרלמנט, לא יהיו מנצחים.

רק אחרון אחד שימשיך להגיע לבית הקפה, יתיישב ליד השולחן הקבוע, ויזמין קפה לשולחן של שישה.

מתוך הרגל.

ואולי גם מתוך תקווה שמישהו עוד ייכנס בדלת, יחייך ויגיד: "סליחה שאיחרתי. שמור לי כיסא."

https://video.wixstatic.com/video/eeac1a_d6957eb175534300a93d0d3394e72c94/720p/mp4/file.mp4