כמעט חברים

חמש עשרה קומות, שישים משפחות, מאות דיירים ואלפי אורחים, וכולם מצפים ממך להיות במיטבך עוד לפני שהקפה של הבוקר התחיל להשפיע. דלת המעלית נפתחת, אתה בדרך לשיעור יוגה, נאבק בזמן כדי לתפוס את המקום הרחוק מהמזגן, ואז מחכה לך המבחן האמיתי: זוג שכנים מבוגרים שמחייכים אליך בציפייה. בתוך שניות אתה אמור לשלוף מהארכיון את כל הרזומה שלהם, שמות, ילדים, קומה, איפה הם חונים, ואיזו בדיחה קטנה תעבוד הפעם כדי להתחמק משיחה על מזג האוויר.

"כל ישראל חברים", אומרים. בבית המשותף זה מרגיש לפעמים יותר כמו רולטה רוסית של זיכרון לטווח קצר.

אני תל אביבי בדם. למעט פסק זמן חלוצי קצר שבו הקמתי יישוב "חומה ומגדל ב'" על גבעות מודיעין עם יהודה המכבי, פחות או יותר, תמיד הייתי איש הבית המשותף. מעולם לא היה לי ממ"ד פרטי. תמיד חלקתי מרחב מוגן עם זרים גמורים שהפכו לרגע לשותפי גורל.

פגשתי אותם במקלט השכונתי בין צמודי הקרקע, בממ"ק הקומתי שבו ניצחנו את המלחמה האחרונה בזכות שכנותיי האמיצות, וגם במקלט התת קרקעי, כשראשי נפץ כבדים מחקו בניינים ברמת אביב ואנחנו התחפרנו למטה. במקלטים האלה פגשתי את כולם, חוץ מהסטרטאפיסטים שתמיד היו בחו"ל בזמן המלחמות, והשכן מקומה 11 שהצהיר בגאווה שהוא מעדיף למות בפיג'מה מאשר לרוץ שתים עשרה קומות במדרגות.

עם כולם החלפתי חיוכים במעלית, בחניון, באסיפת הדיירים ובתור לסופר. חברים שלי, לכאורה. אני פשוט לא זוכר איך קוראים להם.

השמות כולם מופיעים בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, זירה של נימוס אירופי מעושה. שם כולם מברכים את כולם בימי הולדת, המושבניקים מהצפון מציעים ארגזי אבוקדו שנקטפו הבוקר, ושם גם יודעים להפוך כל משבר לדיון תרבותי. אפילו כשהעשן מהגריל במרפסת חונק חצי בניין, תמיד יימצא הציניקן התורן שיבקש לטעום מהקבב במקום להתלונן.

שכנות היא סוג של רעות כפויה. אתה לא בוחר את השותפים שלך למסדרון. בתור מי שמאמין ב"והדרת פני שכן", אני מחייך לכל מי שעובר במבואה, גם אם מדובר בשליח של וולט. מדי פעם, ברגע של חסד במעלית, אני זוכה לשדרוג ממעמד של "שכן" ל"חבר לרגע", כשאנחנו חולקים אינטימיות על טמפרטורת המים במקלחת של הבוקר. מכאן, הכול פתוח.

במלחמה האחרונה, תחת הבומים והתראות "צבע אדום", כמעט נרקמה שם חברות אמיתית. משהו ראשוני, גולמי, כזה שמתפתח רק כשהאפליקציה מחזיקה את כולכם כבני ערובה במקלט. פתאום, החלל המיוזע הרגיש פחות כמו חדר בטון ויותר כמו תפאורה מתוך "אודיסיאה". אולי בגלל הסוס הטרויאני שמככב שם, מצאתי את עצמי מדמיין שגם אנחנו דחוסים בתוכו. עשרות שכנים, שרק אתמול הסתפקו בהנהון מנומס במעלית, יושבים עכשיו כתף אל כתף, ממתינים בשקט לרגע שבו יהיה בטוח לצאת החוצה. לרגע כבר לא היינו דיירים בבניין. היינו אנשים שחולקים את אותו גורל.

עוד כמה פיצוצים ברחובות הסמוכים, עוד כמה לילות במקלט, ואני משוכנע שהיינו כבר קובעים לצאת יחד לסרט או לקפה. בין המלחמות אנחנו זרים עם חיוך במעלית. בזמן המלחמה אנחנו כמעט חברים.

אבל אז טראמפ, או מישהו אחר, עצר את התקיפות.

חזרנו להנהון המנומס בחדר המדרגות. לחיוך האוטומטי. לניסיון הנואש להיזכר איך קוראים לאיש שישבתי לצדו במקלט רק לפני שבוע.

חבל.

אני די בטוח שעם עוד כמה ימי מלחמה, היינו כבר הופכים לחברי נפש.