סלסה בצבע אדום

תרקוד, היא אמרה לי: סלסה בטרמינל הגיהנום

"תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד". היא בטח לא התכוונה לסלסה המקרטעת שלי בקאנטרי דקל, אבל המילים של שלמה ארצי תמיד ידעו לצבוע את המציאות הישראלית בצבעים של מנורה אדומה בסלון, כמו שרקדנו אז. סלאו צמוד לצלילי "היי ג'וד". תיכוניסטים חרמנים בשנים שבהן "צבע אדום" היה אור רומנטי ולא האות למרוץ לחיים במרחבים המוגנים.

הנושא שלי היום הוא ריקוד, או ליתר דיוק - הניסיון הנואש לסנכרן רגליים כשכל העולם מסביבנו נמצא במרוץ לא מסונכרן. יש כאלו שרוקדים מתוך ייאוש, יש שרוקדים כדי לשכוח, ואני? אני כנראה נולדתי עם שתי רגליים שמאליות ומוח של בקר טיסה שמסרב לשחרר שליטה לטובת האגן.

זה מחזיר אותי לסוף שנות השישים, לרחוב דובנוב. המרחק מביתי למועדון במתנ"ס ברחוב ביכורי העתים היה קצר, אבל הפער האידיאולוגי היה תהום. החברים במחזור נחלקו אז לשניים: אלו שהלכו לפעולות בצופים, דיברו על ערכים וחאקי ולא העלו בדעתם לפזז שלא במעגלים, ואנחנו - שבחרנו במסיבות של ערבי שישי במועדון. שם, בביכורי העתים, הכל קרה. טוויסט וצעקה, אלביס וקליף, ירדנה ועפרה. האבנים מול החיפושיות, בימים שהמונח "דיסק ג'וקי" הקדים את ה-DJ.

מסיבות כיתה לאור המנורה האדומה, תקליטים של אדמו והחיפושיות, וחיבוק בריקוד סלואו צמוד שהיה המזור היחיד לחרמנות הצעירה. ההורים נאלצו לפנות את הבית לערב אחד, ובחוץ, הארץ הייתה במלחמת ההתשה בתעלה. בכל בוקר בעיתונים הופיעה לפחות תמונה אחת של חייל ש"הותר לפרסום", תחת הכותרת המצמררת "נפל בקרב". אבל אנחנו המשכנו לרקוד, כאילו הקצב יכול לעצור את הסטטיסטיקה של המוות ואת צו הגיוס שכבר קיבלנו לקיץ 71'.

הבעיה הייתה שגם אז, הקצב לא ממש זרם לי בדם. הודחתי מחוג ריקודי העם בעירוני א' אחרי מעגל אחד של "הרועה הקטנה מן הגיא", לטובת חוג שרטוט טכני עם כל היורמים של המחזור. אחרי הגיוס, בזמן שהחבר'ה מגף רכב ומטבח ביב"א במצפה רמון סחררו את החיילות ברוק-אנד-רול צרפתי מהיר, אנחנו, "הטובים לטיס", עמדנו בצד כמו פרחי מסיבה נבולים. שם הבנתי שהדרגות על הכתפיים לא שוות כלום אם אתה לא יודע להוביל בצעד וחצי על הרחבה. אז למדתי, והצלחתי עם החיילת היפה מהר אריכא. לפחות ככה חשבתי.

עד שהגיעה עונת הסלסה. לאחרונה, בין המלחמות, היא אמרה לי: "בוא תלמד, זה פשוט, בוא לקאנטרי דקל". סדנה לסלסה למתחילים. טעות. יש לי המון כישרונות, אבל חוש קצב? בושה. אני לא מצליח לזכור אם עכשיו זה סיבוב שמאלה או ימינה, להרים יד או להוריד, 12-34 או 56-78. במוח המבצעי שלי זה מקביל ל"ש-גר" או "שג-ר", ובכל מקרה אני נעצר אחרי כמה תיבות מול המבט האומלל של המורה – שביום הוא רופא בבילינסון ובלילה הוא מומחה לסיבובי אגן מקובה ועד LA. ואני? האגן שלי ים-תיכוני. יציב ומסורבל.

בחריקת שיניים סיימתי סמסטר א' בתואר ראשון לסלסה. בשבתות בבוקר פינינו את הספה בסלון ותרגלנו. בעיקר זוגתי השקיעה; אני רק הפרעתי. הכתף, הסיבוב, העברת המשקל - הכל תמיד לכיוון הלא נכון, זה שמעורר גיחוך אצל כולם וייאוש אצלי. אם מוציאים מהמשוואה את מלחמות תשפ"ד בואך מלחמת ה-AI הראשונה מול טהרן, המערכה שלי מול הסלסה היא הדבר העצוב ביותר שעבר עליי בשלוש השנים האחרונות.

במסיבת הסיום של הקורס הבנתי את מקומי. הלכתי למתחילים, ואחרי שתי פשלות עברתי ל"תת-מתחילים". בסוף מצאתי את עצמי יושב על הבר, משקיף מהצד ומקנא, בדיוק כמו פעם בביכורי העתים או במצפה רמון. רק שהפעם, הקינאה היא במי שיכול לשחרר.

עכשיו שואלים אותי על מסיבות ריקודים בערב יום העצמאות. לחגוג את "סיום המערכה". ואני שואל - איזה ריקוד זה בדיוק? אם לא תהיה תפנית בקרוב, לא יישארו לנו רחבות ריקודים שלמות בתל אביב אלא בחניונים תת-קרקעיים. וזה לא הזמן. בטח לא למי שמישהו מבני משפחתו נפגע, לאלו שביתם נחרב, או למעסיק שתוהה אם אמא חד-הורית מתאימה להעסקה במדינה שבה המסגרות נסגרות לשבועות.

אז במסיבת הריקודים הקרובה, אל תבנו על קטעי הסלסה שלי. באמת שניסיתי, הרמתי רגליים וידיים, אבל הקצב של המציאות חזק ממני. עכשיו אנחנו מחכים ליום שלישי בלילה בואך הזריחה ברביעי, לרגע שבו טראמפ יחליט אם אנחנו מתחבקים בזוגות ורוקדים משמחה לצלילי הסלסה, או מצטופפים בממ"ק ומקשיבים בדממה להדף הפיצוצים בשכונה.

"תרקוד מבלי להעצר אנחנו מפה לא נוכל לצאת..."

חברים, חג שמח לכם. תזהרו מהמתוקים מחר במימונה. המופלטה הכי טובה היא זאת שלא טעמת ממנה. ועוד דבר - לפעמים, הריקוד הכי קשה הוא פשוט לעמוד יציב כשכל האדמה רועדת.