הרעות

הפסקת אש. שוויין. עוד פאזה לא מובנת בחיינו הבלתי מובנים. כמו בפוליטיקה, כך אני באסטרטגיה של מלחמה ושלום. אני, מה לעשות, לא מבין בזה. כשאומרים לי להפסיק את האש - אני ניגש בזריזות לכיריים ומכבה. לא ממשיך לבשל, לא לחמם, לא לחרחר ולא למלמל מילים לא של אהבה. ובטח שלא לשגר טילים מפרוקסיס, לא חוסם את מצרי הורמוז ולא מאיים על אף אחד; פשוט מסובב את הכפתור. ובמקרה שלנו - מוריד את ההמבורגר מהאסכלה הלוהטת ומכבה את הלהבות. "אסכלה", עוד מילה שלא ממש נקלטה בשיח המקומי של החבר'ה המנפנפים מול רשת הגריל בעולמות ה-BBQ.

זוכרים את כפתור ה-PAUSE בטייפ-רקורדר הישן? אני בהחלט מרגיש שמישהו לחץ עליו בחיינו בשבועות האחרונים. הכל עצר. התוכניות, העבודה, החלומות. כמי שכבר מזמן לא מעורב במלחמות ודגמ"חים, אלא מעורב בעיקר דרך פרשני ערוץ 12 ו-13 והשכנות שלי בממ"ק, אין לי שמץ של מושג מה יקרה מחר, הלילה, או בעוד שעה. זו תחושה של חוסר אונים כללית, כי באמת, אף אחד לא יודע אנה אנו באים. האם ניצחנו או הפסדנו? האם בקיץ נצא לחופשה או למילואים? האם יש בכלל חשיבות לדיאטה ולכדורי הסטטינים להורדת הכולסטרול, כשהמוטו הלאומי הפך ל"אכול ושתו כי מחר נמות"? או שנחגוג, תלוי על איזה ערוץ הטלוויזיה שלנו מכויילת.

בצאת החג השני, כשהחמץ סוף סוף הפציע מבין המצות, נפגשנו עם חברים טובים אחרי ארבעים יום של סגר עצמי, איש איש בשכונתו, לערב של המבורגר ופרשנות. דיברנו על איך עברנו את המלחמה, איזה סדרות טחנו בנטפליקס וכמה עלינו במשקל. תהינו בקול עד כמה אנחנו באמת אוהבים את הילדים והנכדים שלנו, אלו נטולי הממ"ד מקומה רביעית בפלורנטין - שכונה שמדליקה אותך ב-95% מהזמן, והופכת לגיהנום כשצריך לרדת 90 מדרגות עם תינוק על הידיים וכלב מבוהל ברצועה; חבורה שהתנחלה לכם בסלון בחסות פיקוד העורף עד יעבור זעם.

הכל באותו הערב היה רק משחק מקדים למעדן הבית המחכה לעלות על הלחמנייה. המבורגר איכותי. ממה הוא עשוי? תלוי את מי שואלים, ובמחוזותינו הדיון הזה יכול להיות סוער כמעט כמו המצב בחוץ. יש אינספור תיאוריות על הנתח האידיאלי לטחינה והשבעות על תוספות סודיות. יש את הטהרנים שנשבעים ביחס הזהב של 80/20 - שמונים אחוז בשר בקר רזה ועשרים אחוז שומן לבן וטהור, כזה שמתפרץ בפה ומזכיר לך שחיים פעם אחת. יש את אלו שנלחמים על מידת הדחיסות מול האווריריות, וכמובן, השאלה הקדושה מכולן - כמה זמן לצרוב את הקציצה כדי שתגיר את מיציה בדיוק ברגע הנכון. אלו סוגיות שמעסיקות כל מי שאוהב לארח, ובימים אלו הן מקבלות משנה תוקף. כי בואו נודה על האמת: בתוך הכאוס שסביבנו, מידת העשייה של הקציצה היא כנראה הדבר היחיד שנותר לנו שליטה מלאה עליו.

לי אייקוקה, המנהל האמריקאי המיתולוגי, שיתף פעם את הסוד להמבורגר המושלם שהיה מכין עבורו השף בחדר האוכל של בכירי פורד. הנוסחה הייתה פשוטה להכעיס: לוקחים סטייק אנטריקוט משובח, טוחנים אותו פעמיים, מניחים על הגריל לדקה בדיוק, וזהו. בלי טריקים ובלי שטיקים. כך הוכן ההמבורגר של הפסקת האש. הכי טוב שיש.

עכשיו, כשהשקט השברירי של הפסקת האש משתרר סביבנו, נדמה שהחיפוש הזה אחרי הפשטות, אחרי משהו בסיסי וטוב שאי אפשר להרוס, מקבל משמעות אחרת. אבל אל תתנו למציאות להטעות אתכם. הגליל עדיין מטווח, הטילים ימשיכו כנראה לזלוג גם לגוש דן, ואנחנו נמשיך להיות ב"הפסקת אש" של פרשנים ומנהיגים שממשיכים בהצהרות - ואנחנו נמשיך לא להבין איך הזיזו לנו את ההמבורגר וקראו לזה ניצחון.

אז ערב עם חברים לנשק - לא מהעמותה, מהחיים שלי - על המבורגר וכוס נדיבה של גלנליבט 12, זה הפתרון לחברות, למשפחתיות שפויה, לרעות. ורעות, אתם יודעים, היא עסק שדורש השקעה. גם אם בשביל זה צריך לנהוג מרמת אביב ליישוב הקהילתי מכבים-רעות. ביום רגיל, 40 דקות נסיעה הן תירוץ מצוין להישאר על הספה, אבל בתקופה שבה הכל ב-PAUSE, המרחק הזה הוא שביל הגישה היחיד לשפיות. שום פקק או חרדה לא יעצרו אותנו בדרך למי שבאמת מכיר אותנו, עוד לפני עידן המכוניות החשמליות והטילים על גוש דן.

פתחו את נתב"ג, אבל מי באמת מוכן לשלם את מחיר הכרטיס רק כדי לגלות בעוד שבוע שהוא תקוע באתונה? עברנו למכוניות חשמליות כדי לא לשלם על הבנזין המתייקר, רק בשביל להיתקע בתור אינסופי לטעינת מצברים באמצע הדרך לאילת. ההבטחה לטווח נסיעה של 500 ק"מ במכונית החדשה היא כנראה כמו ההבטחה לשלום עם לבנון בקרוב; על הנייר זה נראה מצוין, במציאות - כדאי שתדאגו למינימום 20% שומן בתערובת שלכם. זה הדבר היחיד שיחזיק אתכם שפויים בתור הארוך לעבר הבלתי נודע.