שלום חבר: כשמלכים ונשיאים עמדו בתור ב-30 אלף רגל. 👑✈️

הרגעים הכי עמוסים שהיו לי כפקח טיסה אזרחי לא היו קשורים למלחמה, למטוס עם מנוע בוער, או למטוס עם חולה קשה שרגעיו ספורים וצריך להנחית אותו בזריזות ובביטחון. ה"פיק" הכי עמוס שחוויתי, זה שגרם למסכי המכ"ם להיראות כמו כוורת דבורים עצבנית, היה קשור ללוויה של יצחק רבין ז"ל.

מרכז הבקרה בו ישבתי היה בחדר סגור ואפלולי, עם כמה עמדות בקרה בשורה, בסגנון של אולמות בקרה למכ"ם באירופה. כמה אנשים היו סביבי, חלקם עמדו עם אוזניות וחוטים משתלשלים בחיבור למכשירים, ואחרים ישבו מול מסכים וסטריפים לניהול התעבורה. כל ראשי המדינות באו ללוויה שלו בטיסות מיוחדות. ראשי ממשלות, נשיאים ומלכים. כולם VIP, כולם ממהרים, וכולם נשמעים מאוד רציניים – כלומר הטייסים שלהם. ובנוסף, היו גם הטיסות ה"רגילות", אלו הסדירות לנתב"ג, שגם בימים כתיקונם הוא שדה עם עומס בגישה בשעות היום. באות הקריאה של כל מטוס עם ראש מדינה משולבת הסיפרה 1 – "ישראל 001", "אייר פורס 1", הבנתם את הפרינציפ. ואני בעמדת הבקרה האפלולית, מדבר עם כולם, מנסה להסביר להם שכרגע יש עומס ושעליהם לקחת בחשבון המתנה של כחצי שעה במעגלי ההמתנה. נכון שיש כללי "זכות קדימה" במעגלי המתנה - אבל הכלל הכי חשוב הוא שיקול הדעת של הפקח, מה הכי בטוח ויעיל לעשות. אף אחד לא לחץ או התלונן שהוא בא קודם ומגיעה לו עדיפות. למי שדיווח על בעיית דלק, הצעתי בעדינות שישקול להגיע לשבעה ולא ללוויה.

אני זוכר את הדממה על הערוץ. מלכים, נשיאים ורוזנים המתינו במעגלי המתנה בגובה 30 אלף רגל בסבלנות מופתית. בנתב"ג ניסו לארגן עוד מקומות חניה כי ברחבות הרגילות נגמרו המקומות, עד שהוחלט להפוך את אחד המסלולים לרחבת חניה אחת ארוכה. ועד שאחרון המלכים נחת, שמעתי ברקע את הטלפונים מהנהלת השדה למנהל המשמרת שעמד מאחורי, משהו בסגנון של בקשה להכניס לנחיתה בעדיפות את קיסר יפן לפני הנסיך צ'ארלס. זה היה רגע שבו השמיים של ישראל היו המרכז של העולם, רגע של עצב גלובלי שנפרס על מסך המכ"ם שלי.

היום, במרץ 2026, כשאני מביט מהמרפסת בתל אביב לעבר המטוסים הבודדים שעוד מעזים לנחות כאן בין אזעקה למטח, אני נזכר בעומס ההוא בגעגוע. היום ה"עומס" שלנו הוא אחר – הוא בלב, הוא בחדשות, הוא בחרדה שמישהו יסגור לנו את השמיים לגמרי. פעם פחדנו שהמלכים יחכו יותר מדי זמן באוויר; היום אנחנו רק מקווים שהטיסה הבאה לנכדים לא תתבטל.

אם הלוויה של רבין הייתה עבורי שיא העומס המקצועי, הרי ששיא אחר, אנושי וטרגי, נרשם באירוע אחר לגמרי. ישבתי כפקח טיסה על הרדיו במוצאי שבת, אחרי הטבח הנורא באי השלום שבו רצח חייל ירדני חבורת נערות שבאו לבקר באתר. מטוס נוסעים ירדני חצה את שמי המדינה בדרכו לעמאן, כפי שמקובל מאז הסכמי השלום. לפתע, על ערוץ הקשר, שמעתי את קולו העמוק והמוכר של המלך חוסיין. הוא היה טייס בעצמו, וכך, באופן הכי לא צפוי, המלך פנה אלי וביקש להעביר מסר התנצלות ותנחומים לעם בישראל ולמשפחות.

הוא הקריא מספר משפטים, מילים שיצאו מהלב של מלך ועברו דרך האוזניות של פקח טיסה פשוט. נפרדנו כשעבר לקשר الירדני מעל יריחו, והמילה האחרונה ששמעתי ממנו הייתה "שלום". מילה אחת, אנלוגית, פשוטה, שבימים של מלחמות דיגיטליות ו"פוליגונים" נשמעת היום כמו הד רחוק מעולם אחר. עולם שבו המנהיגים עוד ידעו לבקש סליחה מהשמיים, ועולם שבו השמיים שלנו היו פתוחים לכל מי שרצה לחלוק כבוד, או פשוט לומר מילה אחת של נחמה.