שער האבדון של אחשוורוש

השקט בקוקפיט של ה-F16I היה מלאכותי, סוג של שקט תעשייתי שנחתם בין המנוע האימתני לבין מערכות הקשר המתוחכמות; בעוד המרחב האווירי מתל נוף ועד חופי הים הכספי נראה במכ"ם כמו מגרש משחקים ריק, באדיבותן של טייסות הדיכוי האמריקאיות שקילפו את מערכי ההגנה האיראניים בגל הראשון. חילות האוויר של איראן, עיראק, סוריה ולבנון נשחקו עד דק במלחמות האחרונות; טיסות אזרחיות כבר מעדיפות לעקוף את המרחב האווירי של אוכלי החומוס ולטוס בבטחה יחסית מעל אסיה או אפריקה בדרכן מזרחה. השמים פתוחים, והסכנה היחידה שיכולה לאיים היא ה"דו-צ", ירי של כוחותינו על כוחות הקואליציה; משהו רע שיכול לקרות כתוצאה מתיאום לקוי בתוך ה-L-16 עם בנות הברית החדשות שלנו, כאשר F-18 עם טייס כווייתי טס לצד F-35 ישראלי ושניהם מבוקרים בסנכרון הדוק על ידי ה-AWACS, מרכז בקרה מוטס אמריקני המנהל את התעבורה הצפופה בשמי טהרן.

דין, רק בן 23 וכבר עם דרגות סרן על הכתף ותחושת אחריות של נביא זעם, הטיס את המטוס בטיסה מנהלתית כמעט; תדלוק אווירי שקט מעל המדבר, צמוד למכלית אמריקאית שהזינה אותם בנפט ובביטחון עצמי. מאחוריו ישבה אלכס, בת מחזורו בקורס טיס, נווטת שרואה את העולם דרך קואורדינטות של הרס מתוכנן. בשעה שבע שלהם, צמוד אליהם במבנה הדוק, טס מטוס מס' 2, "הזנב" שלהם, שומר על השקט האלחוטי ועל המוכנות המבצעית. השותפים שלהם למבצע המאתגר ביותר במלחמה הזאת נבחרו ביד הגורל; המטרה הועברה אליהם במעגל ההמתנה לפני מספר דקות בצורה ממוחשבת, רצף ביטים אלקטרוניים שזרם ב"דאטה-לינק" והזין את המחשבים במושב האחורי בכל הדרוש כדי להתארגן בניווט החדש. יעד שהתגלה על ידי הלוויין וזוקק על ידי אלגוריתמים של AI המעדכנים את בנק המטרות בזמן אמת, משלבים חימוש, מטוסים וטייסים לכדי השידוך האופטימלי בין פלטפורמה למטרה.

המטרה הייתה קבורה עמוק בתוך רחם של סלע: "שער אחשוורוש", מנהרה אדירה שפיתחה ברוחב משאית ענק ושערי הפלדה שלה טמונים בעומק ההר. כאן, בין קירות הגרניט, נשמר מלאי האורניום המועשר ששרד את ההפצצות הקודמות, ועמו בכירי פרויקט הגרעין. הבעיה לא הייתה המטרה עצמה, אלא הדרך אליה; פתח המנהרה היה ממוקם עמוק בתוך קניון צר ומפותל, מוקף ברכסי הרים גבוהים. הטילים המונחים המדויקים דרשו זווית פגיעה שטוחה לחלוטין כדי להחליק לאורך המנהרה ולפגוע בשערי הפלדה לפני הפעלת המרעום המשהה. לכן, הפיזיקה הכתיבה מסלול "התאבדות": היה עליהם לרדת לגובה נמוך באופן קיצוני, "לזחול" בתוך הקניון המפותל ולהשחיל את הטילים מול השער האפל בטיסה אופקית, ממש מעל הקרקע, כדי למנוע מהחימוש לפגוע בקירות המנהרה לפני ההגעה ליעד. הזוג נכנס לקניון כבליפ אחד בודד על המכ"ם היבשתי.

הם נכנסו לתוך גיא צלמוות איראני, חשופים לזעם השיעי. כדי להבטיח את הגנת ה"גביע הקדוש" שלהם, הציבו האיראנים עמדות מקלעי נ"מ קלים ממש בפתח העמק, פרוסים על המדרונות התלולים ומול הכניסה למנהרה. החיילים המוסלמים המאמינים, שנשבעו להגן על האוצר האיראני, ראו במטוסים מפלצות ציוניות המתקרבות לטרוף את חלומם הגרעיני והשיבו באש חסרת תקדים ופשרות.

"דין, שער אחשוורוש בטווח, חמש שניות לשחרור," הקול של אלכס היה נקי מרגש. ה-F16 שאג, המצב הבלתי הגיוני הציף את הקוקפיט בנורות אזהרה; קרוב מדי, נמוך מדי, מהיר ועצבני מדי, והוא צלל לתוך הפה הפתוח של המנהרה. השער הופיע, חור שחור וקר. ברגע השחרור, כשהטילים החליקו מהכנפיים לעבר השער, השמים נדלקו. גשם של קליעים, אלפי כדורים שנורו מחמת זעם דתית של חיילים מסורים, ופגז 23 מ"מ אחד פגע במטוס. רעש המתכת הנקרעת חדר את הקסדות. המנוע גנח, נורות האזהרה בקוקפיט התחילו לרקוד בכתום ואדום. המטוס של עידן ונועה, "הזנב", ראה את הפגיעה ואת רסס הדלק שסימן את מסלול החילוץ של דין ואלכס, אישר את שחרור החימוש המוצלח לתוך המנהרה ודיווח על הערוץ "בול!!!"; מיד לאחר מכן תפס גובה כדי לשמש כתחנת ממסר.

"אנחנו פגועים, דין, המנוע נכבה!" צעקה אלכס, והמטוס הפך לגוף פצוע שנלחם על חייו. הפיצוץ בפתח המנהרה היה אדיר, מסתיר את הגורל שלהם, אך המנוע הבוער ונזילת הדלק המסיבית לא הותירו מקום לספק. דין, בעזרת שאריות הכוח ההידראולי וגבורה נואשת, הצליח להרים את המטוס מהקניון ולנסות לחזור מערבה. עשר דקות; זה המקסימום שמטוס אחרי פגיעה כזאת יכול להחזיק. עשר דקות של מאבק הירואי, של קריאות מצוקה מרוסנות אך דרמטיות בקשר למסוקי החילוץ של יחידת 669 שהיו רחוקים מדי.

הנטישה הייתה בלתי נמנעת. המדבר הצחיח בסמוך לגבול של אחת האמירויות במפרץ היה קר ומאיים כשהם פלטו את עצמם, מותירים מאחוריהם את ה-F16 הפגוע שיתרסק כדור אש אחרון. עידן ונועה במטוס השני צפו בנטישה, ראו שני מצנחים פרוסים בשמים, אישרו את המיקום וחזרו לבסיס בתחושת הקלה מהולה בדאגה. אבל החילוץ לא הגיע כמצופה; לחבר'ה מ-669 לא היה מספיק דלק במכלי המסוק, והיה צריך לחשוב על חילוץ אחר, כי מקרה רון ארד לא יחזור על עצמו.

הדרמה האמיתית התרחשה בחדרים הסגורים של לשכת ראש הממשלה בירושלים. הודעה מוצפנת נשלחה ללשכתו של האמיר הקטארי דרך צינורות דיפלומטיים חשאיים. קטאר, כחלק ממאמציה הבלתי פוסקים להוכיח לעולם המערבי שהיא בצד הנכון של ההיסטוריה, בצד ה"טוב", הסכימה לבצע את החילוץ. מסוק סופר פומה קטארי חצה את הגבול בחשאי ואסף את דין ואלכס מהמדבר.

יממה לאחר מכן, בלבוש אזרחי פשוט כדי שלא לעורר חשד, הם הועלו בשקט לטיסת חילוץ של "אמירייטס" לאתונה, יחד עם ישראלים אחרים שנתקעו שם. הם חזרו הביתה כנוסעים תמימים, לבושים בטרנינג שאולתר עבורם בחנות הדיוטי פרי בשדה כשרצו לשער היציאה למטוס שחיכה רק לבואם, נושאים עימם את זיכרון שער האבדון של אחשוורוש. אלכס ודין, עוד זוג צעירים שחוזרים לכאורה מחופשה בקו סמוי, שזופים ומאושרים בדרך מערבה הביתה.

אבל בישראל, כמו בישראל, דבר לא נשאר סודי לאורך זמן. תם, אך לא נשלם. 48 שעות לאחר חזרתם הסיפור הודלף; הקטרים, כצפוי, לא יכלו להתאפק. היחצנים שלהם מבינים היטב את הסיסמה העתיקה של עולם הפרסום: "עשית, ולא פרסמת - לא עשית". הם היו חייבים לקבל את הקרדיט שלהם על החילוץ ההירואי, להראות לעולם שהם המושיעים, הגורם הממתן באזור.

וכך המבצע הסודי הפך לכותרת ראשית, חושף את הסיפור שיעלה בוודאי במוספי סוף השבוע, אלא אם הצנזורה תמחק את העלילה; עוד אחד מהרבה תסריטי נטפליקס האפשריים שנשמע עליהם בשנים הקרובות, במגילת אסתר העדכנית על הגיבורים בשאגת הארי.

נכתב בממ״ק, בין שישיות מים למארזי במבה.

לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org