כבוד הרב-קו

שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור

שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה.

שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק סנטוריון על מנוע לא מתואם.

מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים

אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס תעבורתי חמורים ב-TLV. הסיכוי היחידי שדוקטור ליאור יקבל את ה"חולה" שלי הוא רק אם אגיע כמה דקות קודם, לפני המבול, ואדאג שיחברו אותו לעירוי ומוניטור על "ליפט" המיועד למשכימי קום פעילים, כמוני.

מתחנת השיריון לפודיום של אבן גבירול

כל זה היה רק הרקע המסביר איך מצאתי את עצמי על אוטובוס 126, בלוינסקי פינת רחוב השריון, בשמונה וכמה דקות בבוקר, עומד דחוס בין הרבה נוסעים. אני מנסה לשוב הביתה אחרי שנפרדתי מהקטנוע המאושפז, ובלבי תפילה כי הניתוח יצליח וליאור יציל את ה"בורגמן" מפירוק לחלפים, ויאפשר לי להמשיך ולהתענג מנפלאותיו לאורך מסלול החפירות באבן גבירול – מסלול אולימפי חדש לסללום דו-גלגלי. מקומי על הפודיום מובטח!

מדהים איך כמה דקות עמידה באוטובוס המיטלטל במהירות הם תחליף שווה ערך לשעת אימון כושר על האליפטיקל: בלימה והאצה, פניית חירום וקללה מהחלון על קטנוען חוצפן, דילוג על תחנות גדושות במשאיות הפורקות מרכולתן. סביבי רעש רקע בלתי פוסק של שיחות טלפון מנוסעים המתנצלים בעבודתם כי נתקעו בפקק חריג ושוב יאלצו לאחר ליעדם.

המהומה התל אביבית: המשילות יכולה לחכות

שמונה בבוקר – השעה הכי פחות מצחיקה בעיר שלנו. היום עוד לא התחיל, וכבר לחץ. יום בהתחממות לקראת רתיחה, בלי שסתום בטיחות. האוטובוסים תקועים במסלולי התחבורה הייעודיים, כי זה המקום הכי נוח למשאיות לפרוק סחורה. למשל - הציר מכיכר מילנו עד דרך נמיר, דרך יהודה המכבי בשעות הבוקר, מזכיר את מלחמות המכבים: צפוף ועמוס ביותר. רק פילים וחניתות חסרים לנו שם. מהומה תל אביבית שגרתית, ללא פתרון בטווח המיידי. המשילות יכולה לחכות, וכל שנותר הוא אורך רוח וסחבקיות בין נהגי האוטובוסים הנוסעים עם דלת פתוחה לשיחת חולין ותאום המשך הנסיעה בפקק עם בן הכפר שלהם הנוהג באוטובוס הסמוך.

אך מה כי אלין - נסיעה של שעה בתחב"צ ולא שילמתי אגורה. רב-קו לוותיקים. תודה למירי - העיקר שנגיע בשלום לאוקטובר 2026.