האופה מטהרן

משהו השתבש לי במנגנון התיזמון. המחשבות, שהיו פעם סדורות כמו מסדר כנפיים, נראות עכשיו כמו ערימת גרביים אחרי כביסה בטמפרטורה הלא נכונה. העתיד לוט בערפל, ואנחנו בתוך ענן אבק של נגמ"ש שאיבד את הדרך. המלחמה בעזה נגמרה? אנחנו בלבנון? טראמפ הוא נשיא ארה"ב או גם שלנו? כל כך הרבה שאלות, ובינתיים אנחנו רק מנסים להבין אצל מי עושים את ליל הסדר אחרי שחלומי הסקי התאדו לטובת המציאות המזרח-תיכונית.

הכותב אינו טבח, ובוודאי שאינו אופה. אבל כאתגר לשעות שבין הממ"ק לממ"ד, החלטתי לאפות לחם מכוסמת. משהו שטעמתי אצל חברים, תחליף לפחמימות המנחמות שמשמשות הצדקה לכך שאני קם בבוקר ללא תכלית ברורה, מלבד ההמתנה לניצחון המוחלט.

מטס ראשון: מצאתי במרשתת את המתכון המושלם. כתב כמויות מדויק והוראות ברמה שמתאימה לטבחים עם צרכים מיוחדים. יצאנו לדרך. התוצאה? גועל נפש מזוקק. קובייה לא מגובשת שמתפוררת למגע, סוג של מוצג ארכיאולוגי שנכשל בבדיקת פחמן.

כמי שבוגר חיל האוויר, חונכתי שמתחקרים הכל. ירידה לפרטים והלקאה עצמית בחדר התדריכים. בתחקיר התברר שהכותב יצא דביל; מה שחשבתי לתומי שהוא כוסמת ירוקה, התברר כאפונה מיובשת שנחה במזווה. גם מלך השפים לא היה מוציא מזה לחם.

מטס שני: הכישלון רק דרבן אותי. חזרתי לבד"ח האופים. מתכון אידיוט-פרוף: טחן, ערבב, כסה במגבת, והלחם בידך. ירדתי לקרפור בנחישות של טייס בדרך למטרה. לקחתי שתי חבילות - אם אופים, עושים כמות כפולה. ארבעה כיכרות שיאכילו גדוד.

כשעמדתי בקופה, הטהרני התורן מעבר לגבול שילח טיל. ירדנו למחסה, חזרנו, ותוך כמה דקות ריח האפייה עלה בבית. אלא שמשהו שוב לא הסתדר. הבלנדר נאנק, הבלילה סירבה לתפוח. ארבעת הכיכרות מצאו את דרכם לפח. בלתי אכיל. בתחקיר של ראשת המטבח נמצא כי הדביל שוב טעה; קניתי כוסמת חומה וקלויה במקום הירוקה. מי ידע שיש סוגים? הבורות שלי בדגנים משתווה רק לערפל הקרב בחוץ.

מטס שלישי ואחרון: הבוקר ירדתי שוב לחנות התבלינים. השבעתי את המוכר, כמעט באיומי ועדת חקירה, שייתן לי רק כוסמת ירוקה. מחר יהיה לנו לחם טעים. טבעי. מוצר נהדר לאבא חטוב, קצת דיכאוני ובעיקר גרגרן.

בגילי, כשהמילואים הם כבר זיכרון רחוק והגוף אולי קצת חורק, המלחמות משנות צורה. אני כבר לא רץ על גבעות, אבל אני נלחם על הלחם שלי. מחר בבוקר, כשהריח של הכוסמת (הירוקה!) האפויה ימלא את המטבח, זה יהיה הניצחון הקטן שלי על טהרן. כי בסוף, גם אם השמיים נופלים, אופה תל אביבי לא חוזר מהמטבח בלי לחם ביד.

האבולוציה של לחם הכוסמת...