בשישי לשישי. כל שנה.

חברים,

אילו הייתי עונה לכל מברך היום באופן אישי - היו מאשפזים את האגודל המקליד שלי בטיפול נמרץ. בקיצור, כיף לאגו, אבל בואו נהיה רציניים. אני מכיר את עצמי, קטונתי מהמחמאות. יש לי תכונה אחת מבורכת: אני בוחר חברים טובים. אנשים עם נשמה, כמותכם. אנשים שגם אם הם לא שותים ויסקי או משחקים מטקות על חוף הצוק, אפשר לדבר איתם על אהבה, על ציונות, על אופנועים ועל אוכל ישראלי טעים.

הטקסטים השבועיים שלי מרוחים במרחב הזה של מנעמי החיים והשיחות הפנימיות של אנשים כמוני. מספר אישי שמתחיל ב-213, כאלו שמכירים את סמטאות תל אביב משנות השישים, שפחות מקטרים ויותר משתפים רגעים טובים. כאלו שלא חושבים כל היום איך להפוך לפליטים בארץ אחרת עם דרכון פורטוגלי, פולני או רומני שהצליחו להוציא רגע לפני.

אני לא מהמתביישים בכך שטוב לי, גם אם ארצי לפעמים בלהבות והחברים שלי בצפון במצב קשה. הייתי שם, אני מכיר. אני אמנם חי ברמת אביב, אבל הלב שלי בין סאסא ליראון בואך פסגת הר מירון - מקום מאתגר בו הייתי עשרות שנים.

תודה לכם, הסמקתי היום. אני מאמץ את הציטוט של סמג"ד גדוד נהגי הפרדות, יוסף ט. - "טוב לחיות בעד ארצנו".

מאחל לכם שנה שפויה. שנת מהפך. שנה שמכבדת את מגש הכסף. שנה בה נשמח לקום לעוד יום חדש, יום עם חיוך, טעם טוב, יופי פנימי, וג'ינס מספר 34, כמו פעם; כשאכלנו סטייק לבן בפיתה אצל נלו ביפו בחצות, עם אהבה חדשה ואופנוע חצי כוח סוס.