לפני שלושים שנה הסתיים פרק בחיי. פרק שהתחיל עם חיוכים ופרפרים בבטן והסתיים על מדרגות רבנות. לא רקדתי. ואחריו מיד הגיע סדר פסח. לי לא היה לי ספק. הבנות יהיו איתי בסדר. עם רצון טוב מהגרושה הטריה, הזמנתי לנו חופשת חג בלימסול. ליתר בטחון לקחתי גם את הסבתא שלהן איתנו. בלי סירים. רק עם כמה הגדות. וכיפה אחת.
המלון הקצה לנו פינה אינטימית בחדר האוכל בערב החג. הבאנו חבילת מצות מהבית וחזרת. היה סדר בסדר. כולנו עוד היינו קצת המומים מהמהפך המשפחתי, כשהיום אני יכול להיזכר בפסח ההוא בחיוך.
מאז חזרנו על זה כמה פעמים. רק פחות המומים, במעמקי פרק ב' ובקלאב מד. מועדון מועדף על ידי ישראלים שמתייחסים למחזור פסח כתאריך מועדף, ואם יש מזל והשלג עדיין לא נמס, החופשה מדהימה. אוף פיסט בבוקר ואפיקומן בערב.
הבנות גדלו. לכל אחת יש בעל ובזכותם גם נכדים. לצאת למלון בהרכב מלא בחו"ל זאת כבר הוצאה משמעותית. ועדיין. גם בשנה מעוברת כתשפ"ד משפחות מרובות נכדים יוצאות לפסוח בקלאב. אמנם לא בשלג, אבל גם לעשות שנורקל בסיישל זה אתגר מענג.
הכול בסדר. גם השנה נשב כולנו מסובים. במיטב מחלצותינו, מוזגים ארבע כוסות, מברכים, מחייכים, עם הרבה סבלנות לבני המשפחה שהתאחדו גם השנה לערב חד-פעמי, בו כולנו מסכימים על התפריט, הטקסט והמנגינה, המלווים אותנו משנה לשנה.
ערב חגיגי אליו נגיע בכוחות אחרונים, אחרי מרוץ קניות, הכנות, ניקיונות, מריבות ואכזבות לא מפתיעות כי אולי השנה מישהו יעזור קצת בשטיפת התריסים מהאבק שעוטף אותם שנה שלמה; מיקרו התחשבנויות פנים משפחתיות בנוגע לזכות לארח את הבת ובעלה אצלכם השנה למרות שבראש השנה האחרון הם לא הגיעו להוריו; או שמדובר באירוע חוצה ערים ומחוזות, פקקי תנועה וגם כשבודקים נוכחות צפויה - לפעמים נזקקים לפתוח הסכמי ראיה ומשמורת המגדירים באישור בית המשפט את רשימת חלק מהנוכחים הקטינים באירועי חג, עלאק אירועים שמחים ומרוממים בו אחד ההורים נשאר לחגוג את החג בגפו, כי הילדים השנה אצל צד ב' בהסכם, והפתרון הכי קל עבורו הוא בריחה לחו"ל בערב החג.
70 שנה שאני יושב מסביב לשולחן. הטקסט אותו טקסט. הבדיחות, דומות. התפריט, כמעט זהה לאורך השנים – וכמות האוכל שנשארת בסירים בתום הארוחה, כמות שיכולה להספיק לעוד שתי ארוחות חג דומות לפחות, תמיד מעוררת תהיה. למה אנחנו מכינים כל כך הרבה אוכל לכל כך מעט אנשים?
זה נשמע הגיוני להכין לכל אורח, שלוש מנות בשר שונות למנה עיקרים גדושה? ולהוסיף עוד חמישים אחוז ליתר בטחון אם דוד אורי יגיע רעב מאוד? מסעות הרכש לרשתות המזון הגיעו השבוע לשיא. המקררים בבית, מתפקעים. אוגרים קרפיונים טחונים ולשון בקר. מוצרים שבמחסור לקראת כל סדר פסח. רכיבים מהותיים שמתחילים לאגור במקפיא המשפחתי כבר אחרי החנוכה.
בשבוע שלפני האירוע, כולנו בספרינטים מהירים כל היום לקניות קטנות לכיסוי חוסרים מזדמנים במהלך הבישול. חבילת פטרוזיליה, עוד 24 ביצים, לאסוף את הזמנת הדגים הממולאים מהמעדניה השכונתית, "שלומי, נגמר לנו הבצל!", "תוכל לקפוץ להביא ארבע חבילות תותי שדה, אבל תדאג שיהיו מתוקים!", "אתה זוכר שהבטחת להכין כבד קצוץ?", "תזכיר לי כמה צמחונים יש לנו במשפחה?", "אלכס טבעונית או צימחו-דג ?"(צמחונית שאוכלת דגים) או "מה היא כן יכולה לאכול מכל מה שהכנו?"
בקבוצות הוואטסאפ בשכונה הצפון תל אביבית שלנו, בימי טרום הפסח, הנושא העיקרי היה - מי מהמעדניות בשכונה מכין את מעדני החג המסורתיים הטעימים ביותר. דג ממולא, רגל קרושה, חזרת, חרוסת ומי שרוצה יכול לקבל את כל התפריט ערוך ומוכן לחימום.
המנהג שעובר מדור לדור, לטחון קרפיונים, ולעשות מהן קציצות חסרות טעם שלעולם לא יעברו את שלב המוקדמות בתחרויות השפים השונות, להוסיף לזה חזרת חריפה שאולי תיצור מהן משהו אכיל, ולקרוא לזה ארוחת חג, כבר לא מתאים. אהרוני, כהן, אנסקי, ואייל הרזה לימדו אותנו בשנים האחרונות משהו. לא חייבים להמשיך לסבול כל שנה מחדש. גם סושי יכול להיות כשר לפסח.
בשבוע הבא, יגיעו לאירוע כולם. כל דיכפין ישבו מסביב לשולחן ארוך במיוחד. מתקן שמורכב מדי שנה מרכיבים המאוכסנים בירכתי המחסן המשפחתי עם ערימה של כעשרים כסאות פלסטיק המוצאים ונשטפים פעם בשנה לאירוע החד-פעמי הזה. ביחד שרים כולנו את ההגדה, גאים בשואל הקושיות הצעיר, מטפטפים יין על המפה הצחורה, מכתימים בחזרת את החולצה הלבנה, שרים חד-גדיא, הדוד כמובן מספר הבדיחה על טבילת הביצים במי מלח, נשבעים שלא להתכנס למחרת לאכול את השאריות, משחררים החגורה במכנס ונאנחים: למה אכלנו הערב כל כך הרבה?