אינדונזיה - ההימור המשתלם של "היוונים הישראלים"

עשרים טיילים אמיצים יצאו לדרך. אל לב המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, אינדונזיה. התעלמנו מהתראות משרד החוץ, ממבטי הפליאה של החברים, ומהערות סרקסטיות מהיורשים הישירים שלנו, ופשוט נסענו.

היינו אופטימיים, או אולי טיפשים, ויצאנו לטיול באמונה שלמה שלנו זה לא יקרה. ליתר ביטחון, תודרכנו לשמור על פרופיל נמוך ולהזדהות כיוונים, וגם על תווית הזיהוי שעל המזוודה רק כתבנו שם וטלפון. בלי שם המדינה, ליתר ביטחון. הכל התרחש רגע לפני נפלאות הנשיא טראמפ, כשכל מואזין בעולם קורא חמש פעמים ביום למאמינים לטבוח את היהודים, כשהאיראנים מאיימים בנקמה, אבל זה לא עצר אותנו.

השבוע המסע מסתיים. אני כותב את השורות האלה כשהחטופים שבו הביתה אחרי שנתיים נוראות, ומול זה הכל מתגמד. הטקסים, הנופים, האווירה והטעמים באינדונזיה, פתאום נראים קטנים.

אינדונזיה אחרת מכל טיול אחר שעברתי. בחוכמה רבה תוכנן הטיול דווקא באזורים שאינם מוסלמים. יש פה מספיק דתות ואמונות שאינן איסלאם, שצובעות את מרחב האיים הזה למה שהוא. במקום כאפיות יש סרונג צבעוני ומקדש בכל צעד או פינת נחלה. בלב באלי, אזור התיירות המרכזי, שוררת תחושת ביטחון נעימה.

הפעם היחידה שלקחו לנו משהו הייתה במקדש על שפת האוקיינוס כשקופיף חצוף חטף למאיר את המשקפיים מחוטמו. מיד לאחר מכן נכנס הקופיף למו״מ תקיף עם הריינג׳ר המקומי כמה בננות שווה זוג משקפי המולטי פוקאל של מאיר. זה השיא של ה"סכנות" כאן.

אני לא אסכם את הטיול, אלא רק אמליץ לכל אלפי הישראלים המתלבטים לגבי טיסה לאינדונזיה: אל חשש. אוטוטו הם יהיו גם חברים פורמליים שלנו. בכל מקום קיבלו אותנו בחיוך, ובקריצה, "כן, אתם היוונים הישראלים".

אנשים, כסף וקצב חיים

המדינה הזו ענייה עם שכבה דקה של עשירים מופלגים. אין פה חסרי בית, אבל הבתים לא משהו. החיים פה זולים, אבל האוכל גם לא משהו, צריך להודות.

הופתעתי לשמוע כי באינדונזיה קמים מוקדם, מאוד מוקדם. המסגרות החינוכיות מתחילות לקלוט תלמידים בשש וחצי בבוקר ומאפשרות להורים להגיע בשמונה וחצי לעבודה בלי תירוצים. למרות הדלות, ילדים נשלחים לבית הספר עם תלבושת אחידה, מגוהצים, מעונבים ובחולצה צחורה שנשארת כך עד לסוף היום. באזורים הכפריים התלמידים צועדים קילומטרים רבים בקבוצות עד לבית הספר היסודי המקומי, וכאשר מגיעים לגיל תיכון הם יעברו לעיר המחוז ויגורו אצל קרוב משפחה במהלך השבוע.

במהלך היום בבאלי לא מפסיקים לעמוד בפקקי תנועה. יש הרבה מצעדים ותהלוכות, חגיגות במקדשים ותפילות מחזוריות במקדש הקרוב לביתכם. אגב, ראש השנה שם נחגג פעם ב־210 ימים, וגם זה במועד ראוי בתנאי שהברהמין המקומי אישר שבדק זאת עם האלים.

מקרב המאמינים, ועל פי החוקה כולם חייבים להאמין באל כלשהו, כל אחד מקדיש בהתנדבות ארבעים אחוז מזמנו לפעילות קהילתית או דתית. בגלל העדרויות כאלו, עסקים צריכים להעסיק 150 אחוז כוח אדם.

החיים בקומונה: משפחה, שידוכים ומלך הצומת

באזור באלי, המבנה העירוני הוא מרקם של שכונות המאוחדות כקומונה מרובת משפחות עם הרבה פעילויות משותפות. הקשרים החברתיים נמצאים ברמת חשיבות גבוהה, ואם אין לך חברים, בסוף חס וחלילה לא תגיע לגן עדן, כי לא יהיה מי שישא את ארונך לטקס שריפת הגופה השכונתי המסורתי. הסדר בשכונות נאכף על ידי שוטרים מקומיים קהילתיים, החמושים במשרוקית ודגלון להכוונת התנועה. לשוטרים הממשלתיים לא ממש מתייחסים וכמעט שלא ראינו משטרה בכבישים העמוסים.

בגלל עומסי התנועה, יש יזמים שמתלטים על צומת, יציאה מחניון או כל מקום בו אין כל סיכוי שמישהו יסכים לעצור ולאפשר לך להשתלב בתנועה - אלא אם הבחור יזנק עבורך למרכז הכביש ויעזור לך לצאת לדרך, ובתמורה מקבל שטר כסף סמלי מהנהג. זה לא באמת סטארט־אפ, אבל בסוף היום ל"מלך הצומת" יש כסף לקנות קצת אורז למשפחתו.

בתרבות המשפחה בבאלי אין ארוחות משפחתיות. יש מפגשים כמובן אך אף אחד לא מצפה ממך לאכול ביחד עם המשפחה. אם המשפחה מתעוררת מוקדם, מבשלת לכל המשפחה ומניחה את המאכלים במטבח. אין מקרר ואוכל מבשלים ליום אחד בלבד. כל דיכפין שרעב - בזמנו החופשי, אוכל ושוטף את הכלים, וממשיך בענייניו.

גירושים בבאלי מאוד נדירים. לא שההתאמה שם מושלמת, אלא שהשיטה מאוד לא מאפשרת. הבן נשאר לגור עם הוריו עד למותם ואשתו כמובן מצטרפת אליו, ואילו הבנות עוברות לגור בבית המחותנים. בבית אחד יכולות לגור מספר כלות עם הנכדים, והשמחה רבה. מי שיכול להרשות לעצמו בונה כמה מטבחים בנחלה כדי למנוע עימותים בבחינת "מי לקחה את הקולפן שלי?".

כשהצפיפות בנחלה בלתי נסבלת, קונים שדה אורז ובונים עליו עוד נחלה, אבל ממשיכים לבוא לבית ההורים מדי יום להתפלל על קברי האבות המקודשים, ואולי גם לטעום ממאכלי אימא. בתסבוכת נדלנית שכזאת , מי כבר רוצה להתגרש, איך תממנו את החופש, ולאן תלכו? לגור באמצע שדה אורז בסוכה רחוקה מהמקדש הבייתי של אבותיך?

אגב, אצל הבאלינזים אין בעיה בבחירת שם הילד. לילד הראשון יש שם קבוע, גם לשני, לשלישי ולרביעי. אם בורכת ביותר מארבעה ילדים, מחזור השמות חוזר חלילה, ויש לך בבית שני ילדים עם אותו שם. פשוט, לא?

תיירות, קו רקיע והלוויה בכיף

בתי המלון בבאלי נמוכים. לא מתאים להם רב־קומות. לפני כחמישים שנה בנו שם מבנה בן תשע קומות שפגע בקו האופק, ומאז יש שם תקנה האוסרת בניה מעל לגובה עץ דקל.

המשאב העיקרי בכלכלה המקומית הוא התיירות. על כל אוטובוס בו נסענו היה כתוב בגדול: "תיירים". באלי נמצאת שש שעות טיסה מאוסטרליה, וזה היה בעבר יעד מועדף על האוסטרלים, עד להגעת איום הטרור האיסלאמי לבאלי. לי ברור שהם רק מחכים לנו…

במהלך המסע הגענו ללוויית ענק מקומית. זוג ממשפחה מיוחסת נקבר. האב מת לפני שלוש וחצי שנים, האימא נפטרה לפני שלושה חודשים. באינדונזיה את הלוויה יעשו לך כשיהיה נוח לכולם, וכשיאספו מספיק כסף למימון האירוע. עד אז תמשיך לשכב בחדר שלך, מפוחלץ ומפחיד, בהמתנה שיגמרו להכין לך את הטקס. לוויה כהלכתה עולה מאות אלפי דולרים, תקציב שממומן על ידי האורחים עצמם או כסף שמגיע מקרובי משפחה בחו"ל שהצליחו כלכלית. "Flying money" כך הם קוראים לתזרים החיצוני המחייה אותם. הקריין מקריא בלוויה את שם נותן המתנה וערכה, תרומה שנגזרת מגודל הסכום אותו הוא ומשפחתו קיבלו מהמנוחים בלוויה קודמת כמובן. פולניה זה גם באינדונזיה.

פרידה מהקבוצה במלון האחרון שלנו בבאלי

לסיכום: כדאי או לא?

חברים, אין תקופה מתאימה לטיול מושלם באינדונזיה. יצאנו בתקופה היבשה, ויצאנו רטובים. כשחם פה, חם. לח. מזיעים. המים לא ראויים לשתייה, האוכל לא ממש משהו. אבל האנשים מקסימים. בשווקים תמצאו הרבה שמאטס זולים וחפצי אמנות מקוריים, אך נדושים. כמה פסלי בודהה אתם צריכים בבית כבר? אין עונה מושלמת להגיע, אבל מי יודע? מבחינתי, הייתי חוזר לכאן בכיף בעוד שנה.

היעד רחוק, גם כשטסים דרך האמירויות. חברת התעופה המקומית רואה בלוח זמנים כהמלצה כללית שאינה מחייבת אותם. המלונות מרובי הכוכבים מפנקים, והשירות עשרה כוכבים. הם אוהבים אותנו, ובקרוב גם הנשיא שלהם יכיר בנו ויתן אור ירוק לתשעים האחוזים המוסלמים הנותרים באינדונזיה לחייך לתיירים ישראליים בפה מלא.

הכוהנת הגדולה שלי עם בנות המקדש