נכון לעכשיו

אף מלחמה לא פרצה כמו "שאגת הארי", שם זמני לאירוע לא ברור, מלחמה שאנחנו משקרים לעצמנו שתיגמר טוב בזכות חיסול מוצלח אחד. חודש וחצי אכלו לנו את הראש ואת העצבים, עד שבסוף אפילו אני האמנתי שהכל רק דיבורים וקניתי כרטיס לעוד סופ"ש מעבר לנתב"ג.

אני אכלתי אותה בחופשה שהתבטלה, וכמה איראנים אכלו אותה בטיל שהושחל לחלון ביתם בטהרן על ידי כטב"ם ציוני אלים. הכל יחסי בחיים. מלחמה. לא פחות. ואנחנו יושבים בבית ומחכים להוראות מתי להיכנס למסתור, כי עוד מעט ינחת טיל על גוש דן ועוד בלוק מגורים יתפצל לבלוקי בנייה בודדים בגודל קוביות לגו. מטורף. אין מילה אחרת להגדיר זאת.

אתמול התלבטתי מה כותבים בערב מלחמה. אז הזכרתי לכם מה נכתב ביום הראשון של המלחמה האחרונה. במדינתנו המטורפת, אין באמת טעם להתנבא. כל מה שכותבים אולי נכון לרגע הכתיבה, ואז אתה מופתע מהמובן מאליו. הצעד הבא הוא הכל, חוץ מהצפוי.

המלחמה שהתחילה הבוקר באזעקת סרק, רק כדי להעיר את כולנו למקרה שהאיראנים יכעסו על תקיפת חיל האוויר בלב טהרן וחיסול מנהיגים מקומיים, הפכה אחרי כמה שעות לארוחת סטייקים נהדרת.

לשמחתנו, חבר שלנו, מסעדן מקומי, נאלץ לסגור את דלתות המסעדה היום. סטייקים שהופשרו ויושנו מבעוד מועד נותרו מיותמים במסעדה הסגורה ללא לקוחות. במקום לזרוק אותם לפח, כי מי יודע מתי יבוטלו גזרות פיקוד העורף, הוא חילק את הנתחים בין חברים. קוביות פילה איכותי חיפשו מחבת רותח ולסתות רעבות.

ריח הנפל"ם על הבוקר מעורר אצלנו את התיאבון. בייחוד אחרי האפוקליפסה של שנת 23'. תאכל בכיף, כי מי יודע מתי תצטרך להתקשר למס רכוש לתיקון נזקי הטיל השכונתי.

כך, בין התרעה לאזעקה, התכנסנו בצהריים בבית, קרובים לממ"ק ולמחבת. וראו איזה תזמון, איך שסיימנו עם הפילה, הגיעה האזעקה הבאה.

אזעקה במקום קינוח. את הכלים כבר לא שטפתי. בדרך לממ"ק ערימתי הכל בכיור. אולי, חס וחלילה, כשנצא מהמסתור הדף הטיל כבר יגמור את העניין. מלחמה שמוציאה אותנו מהכלים.