לפעמים מילה אחת שנזרקת לך מהצד, משנה מציאות. משפט תמים שנאמר, לפעמים אפילו לא ממש קשור, מתחיל אצלנו שינוי משמעותי. הערת אגב ששמעת שלא באשמתך, וזהו. הלך עליך. מה שהיה, כבר לא יחזור. שמעת, נפגעת, המציאות השתנתה עבור כולם. הלך עליך.
איך? למה? מה כבר אמרתי? למה זה מגיע לי? איפה טעיתי? מה כבר רציתי לעשות? נו, אז לא הבאנו זר פרחים לדירה החדשה, באמת סוף העולם. בקבוק היין שהבאנו לא היה שטו רוטשילד אלא כרמל מזרחי; אז לא שמנו לב שבעלת הבית ביקרה אתמול אצל הספר ושינתה את גוון שערה מחום מפוספס לבלונד מנומר; יאללה – בגלל זה מותר לה לומר לי שעליתי לאחרונה במשקל?
יש הערות אגביות קשות. משהו שממולמל בשקט, כמו לחישת צפע, כמעט לא שומעים - אבל זה חודר גם עור פיל אדיש. ביקורת "בונה" על איחורים למשל. אתם אף פעם לא מגיעים בזמן, או יותר גרוע – למה אתם תמיד אחרונים. או סדנה על נימוסי שולחן. כאילו שאצלכם בבית תמיד הקפידו על סידור שולחן על פי התקן של חנה בבלי. וואלה? אז היום בא לי לשים את הכף מרק בצד שמאל. למה? כי רציתי לשמוע מה תגידו על זה, בסדר?
יש גם הערות מתחת לחגורה, בנושאים מוניטריים. כשהולכים ביחד למסעדה ואתה מתלבט אם להזמין אספרסו, סלט טונה או טוסט גבינה והשותפים שלך לשולחן מתלבטים בין דג לוקוס שלם לסטייק טומהוק שיחלקו ביניהם. ברור שכשיגיע החשבון, אתה תרגיש דפוק, משבית שמחות, לא שייך ולא משנה מה הם יאמרו או אתה תרמוז – חבר'ה, לא תצאו משם.
הערות כואבות יותר הם על הופעה. כואבות באוזניי לפחות. בחירת בגדים למען האמת. ההחלטה המוקדמת שלי הערב כי חולצה XL מספיקה לי. התעלמתי מכך שמזמן התרווחתי ב-XXL במקרה הטוב, וכשאנחנו (להלן מפלגת השמנמנים) מגיעים לחנות יוניקלו בטוקיו, אנו מיד עולים לקומה 6, שם יש גם מידות גדולות הראויות ללוחמי הסומו.
חבר'ה, זה שסגרתם את הדלת מאחורינו, ואנו מחכים בלובי הקומתי למעלית שתוריד אותנו מבילוי ערב חמישי אצלכם בדירה, לא אומר שהדלת שלכם אטומה לרעש. כן. ההערה לגבי השמלה המתנפנפת של זוגתי יכולה הייתה לחכות עוד טאקט אחד. זאת שמלה ולא אוהל, זה מפריז ולא מאלנבי, זה שיק ולא שוק, זאת החברה שלי ולא אופירה אסיאג עליה אתם יכולים להמשיך ולהתבדח כי היא אושיה חברתית ומקבלת הרבה כסף תמורת זה שידברו עליה. חברתי היא גוף פרטי. אחלה גוף עדיין. לטעמי, וכנראה שהערב זה לא היה לטעמכם...
יש שמתלחשים בסתר ואחרים מעירים בשקט, אך מה לעשות – השמיעה שלנו יותר טובה. שמענו את ההערה שלכם על הבוטוקס. אז מה אם המצח שלנו חלק יותר? לא מתאים לכם? החריצים שלכם עדיפים? הזריקות על חשבונכם? זה נראה לכם מלאכותי? עיניים מופתעות? מראה גנרי של מתבגרות מושקעות ומוחלקות לא עושה לכם טוב כנראה, והערה שכזאת רק מציפה את הקמטים שלכם ולא את הרדיפה אחר האסתטיקה שלנו. יאללה, לכו להזדקן!
הערה נבזית ולא חברית יכולה להיאמר גם שלא בנוכחות בצד המושמץ. למשל כשאומרים זאת ליד חברים משותפים שמתקשים להכיל צביעות ואחר כך מרימים אלי טלפון ומשתפים. אז מה אתה מתפלא שלא הגעתי למסיבת יום ההולדת שלך, אחרי ששיתפה עם חברי הטוב כי אתה "מזמין גם אותי למסיבה כי אין לך ברירה, למרות שאתה לא סובל אותי?". כבר מהחניון ליד ביתך קיבלתי ממנו עדכון על כך ונמחקת אצלי לעולם. יומולדת שמח לך, אבל בלעדי. מהיום גם אני לא סובל אותך...
המשוב הבלתי צפוי, בחזקת "המלך הוא ערום", דווקא נשמע מילדים קטנים וחסרי כוונות זדון. הערה בסגנון – "אימא, הכדור נפל לי ליד האיש השמן", תגרום לי לקחת את עצמי בידיים. כלומר לסגור את המלתעות, הרבה יותר מסדרת פגישות עם הדיאטטיקנית השכונתית התורנית.
אני מאמין כי לחישה אינטימית בפריס בנוסח, "אויש, אתה קצת כבד" תגרום גם למרלון ברנדו לאבד את התיאבון לכמה ימים.
דיסקליימר לסיכום והסרת אחריות - אף אחד לא הרגיז אותי הבוקר. דווקא ישנתי מצוין. השיחה שלי עם הדיאטיקנית שלי מתעכבת. קיבלתי תור בקופת חולים לימים בהם כבר אהיה XXXXXXL.... הכול כזכור לכם הם רק דיבורים, או הגיגי המחבר הכלוא בחדרו בשעה האחרונה. לחמשת החברים הטובים שלי ממש לא אכפת מה גודל החולצות שלי, עומק קמטי ההבעה שלי, השמלות של אהבת חיי, ובנוסף, אני מגיע לכל מסיבה - גם אלו שלא הוזמנתי אליה. כל הכתוב לעיל קיים, יותר בדמיונכם ועל אחריותכם, בדיוק כמו עשרת הקילוגרמים העודפים שמונחים עלי בחן מסוים, לדעתכם. מבחינתי הם אינם קיימים...
צילום הקולאז' האמנותי, כן, לדעת האמריקאים גם זאת אמנות, מ - 2021 Art Miami
תוך כדי קריאה רצית להתקשר ולשאול למי ללכת להרביץ..
טוב שהוספת דיסקליימר.