באגט תחת אש

הלילה אכלתי אותה. המוביל הלאומי הודיע לי לפנות בוקר כי נמחקתי מטיסה בדרכי מתל אביב לפריז השבוע. אירוע לא דחוף, לא עסקי, וטוב שגם לא רפואי. סתם קפיצה קטנה ללובר, למארה, לבקר חבר.

הלילה נזכרתי בקלישאה הכי שחוקה שיש: אנחנו עושים תוכניות ואללה צוחק.

רגע לפני הצבע האדום, כשמסביבי בבית אורזים תיק לחבילת סקי אלפיניסטי בפורים - ואני, שכבר תליתי את נעלי הסקי בהיכל התהילה של קלאב מד, בחרתי במקום זה במסע אתגרי קולינרי בפריז. מסלולים שחורים, הרבה באמפים רבי קלוריות, פניות חדות בין המנות, רמת מישלן פינת ביסטרו שכונתי מפנק - עם הדרכה צמודה ומחויכת של חבר מקומי בוגר אליאנס רמת אביב.

אז הבנות לא יצאו לסקי, אני לא נפגשתי עם כוכבי מישלן, ואלוהים נקרע מצחוק.

לאל על יש קמפיין מרגש על מבצע החזרת העם לציון. למשרד התחבורה יש חרדות לגבי מספר הנוסעים היוצאים בכל טיסה. לי, בכל אזעקה, ירד החשק יותר ויותר לעזוב פה הכל ולהתפנק עם באגט טרי כל בוקר. דילמה.

המשפחה צחקה עלי ועודדה אותי לארוז טרולי ולחפש מרחב מוגן בשאנז אליזה. אני רק קראתי את הודעות הווטסאפ של אל על, ששיתפו אותי בחוסר הוודאות שלהם לגבי הטיסה.

מרגע סגירת המרחב האווירי, על פי אל על, היו לי שלוש אפשרויות: לקבל את כספי בחזרה; לקבל שובר לטיסה חלופית לפעם ההיא, כשיהיה שלום ונתב"ג יחזור לתפקד כרגיל; או לחכות להחלטת משרד התחבורה או לוועדת חריגים. שם, אולי, אוכל לשקר ולהתחזות לתייר סופני עלאק או לפרנקופיל מושבע שחייב להגיע לפריז מסיבות דחופות, להתחזות לסוכן חשאי 007 בשליחות הוד מלכותה לכל-בו "פריימרק" לחיסול המלאי, או פשוט לחכות למזלי הטוב.

כיורם סדרתי, כמובן שלא עשיתי דבר. סמכתי על המערכת ועל כרטיס הטיסה שהיה לי באפליקציה.

הלילה הוחלט מלמעלה. קיבלתי הודעה: הטיסה תמריא בלעדי.

אני אמשיך להתחמם בשמש התל אביבית, בכוננות של חמש דקות להזנקה למרחב המוגן הזמין, מוקף ברמת אביב האהובה במנגבי חומוס כלבבי.

מישלן יכול לחכות לי.

אפשר גם בלי קוויאר.