"הספסל האחורי" כבר לא נוסע באוטובוס

אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים בתיכון, לא כיכבתי בחוג לריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים, באמצע החגיגה. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת המתסכלת היא שלא היה לי שום קשר עם אף אחת מהבנות שם. סתם נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימן אותי כמטרה.

לא שלא רציתי להיות שם, בוועד, במקובלים, במגניבים של הכיתה שישבו בטיולים בספסל האחורי של האוטובוס. רק שזה לא יצא. דמוקרטיה. אנחנו ישבנו מקדימה, במחלקת החנונים, ושמענו משם רק צחוק מכל הלב, צחקוקים של הבנות היפות שנמשכו ל"כוח, כבוד וכסף" כבר אז, רשרושי ממתקים וכל מה שלא הייתי בעצמי. לימים ראיתי שכל השובבים מאחור פשוט החליפו את הספסל במושב של מחלקת עסקים. הם טסים היום עם הנשים היפות, עם הבעלים המצליחים, עם אותם צחקוקים שמלווים ברחש ארוחה בכלי אוכל אמיתיים וכוסות זכוכית - ולא מגשי פלסטיק עמוסי מגשיות וכלי חד-פעמי שמחולקים במחלקת התיירים.

רגע, זה לא נגמר פה. אני ממש לא מקנא או מקטר. אחרי מסלול הכשרה שארך כשבעים שנה אני בהחלט יכול להשלים עם העובדה שאני לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, ואני מפרגן לחברים ותיקים שעקפו אותי בדרך אל האושר. בכיתה שלנו ישבו שני ממושקפים בשורה הראשונה מול שולחן המורה. מכיתה א' ועד י"ב. שני ילדים חכמים, דעתנים, לא ממש ספורטאים - אבל מי צריך לרוץ 100 מטר ב-12 שניות כשאתה שולט ברזי החשבון האינטפיניטסימלי וקורא את כל כתבי סירס-זימנסקי לפני השינה? לימים שניהם כמובן היו לפרופסורים מובילים בתחומם. אחד משני הגאונים האלה, פרופסור עוזי, איתו אני שומר קשר עד היום, עדכן אותי שהוא מגיע ארצה לביקור מולדת וישמח לפגוש עוד כמה בני כיתה בערב אחד בתל אביב. סיבה טובה לאסיפת כיתה מסביב לבר.

ערב בלי אג'נדה. עם נוסטלגיה לא נתעסק כי מי באמת זוכר מה קרה לפני למעלה מחמישים שנה. אף אחד מאיתנו עוד לא היה בעתיד - כך שגם על פוליטיקה ויתרנו מראש. אז מה נשאר? הנכדים, הבריאות, והמלצות על יעדים מפנקים המתאימים לתיירים עם שלפוחית רגיזה. דיברנו על הימנעות מצעידה ארוכה בעליה, אהבה לשווקים, העדפת ישיבה על עמידה, איסור אכילה של מאכלים מלוחים מדי, איחורים קבועים למועד היציאה מהמלון, החרדה לדרכון שנשכח בכספת (שנזכרים בו אחרי חצי שעה נסיעה באוטובוס מהמלון), הלהיטות לקנות מתנות לנכדים והעיסוק המתמיד בחישוב המשקל העודף הצפוי במזוודה בדרך הביתה.

הגענו מכל קצוות הארץ. עוזי הגיע מחיפה ברכבת. דני הגיע לרמת אביב אחרי שעתיים ורבע בפקק תנועה ממזכרת בתיה, לרותי לקח חצי שעה למצוא מקום חניה חוקי, ואני הגעתי באוטובוס. אם תסתכלו בצילום המצורף - לא השתננו כלל מאז נפרדנו בסוף י"ב והתגייסנו למלחמת יום כיפור. אנחנו דור הסג"מים של המלחמה ההיא. אנשים שעד היום נזכרים בצפירת האזעקה בשתיים בצהריים ביום כיפור. אירוע מכונן של הדור שלנו, שלצערי התגמד ב-7 באוקטובר 23' בשעה 06:29.

אראלה וחזי שתו נגרוני, הקוקטייל המנצח. משה העדיף יין חם, למרות שהיה נעים וחמים בפנים. רק רותי שומרת על בהירות מחשבה: "אספרסו קצר, בבקשה". זכר לימים בהם הייתה סטודנטית תפרנית באיטליה, והיום היא נשואה לאחד הפלסטיקאים המבוקשים בארץ. מוטי, מהאחרונים בכיתה שלנו שעדין מתעורר כל בוקר לעבודה כרופא, ממשיך להציל נפשות בחדר המיון בבוקר - ולרשום זריקות הרזיה כרופא משפחה לחברים השמנמנים שלי שמגיעים אליו אחר הצהריים. הוא כועס עליהם שהם לא מתאמצים לעשות דיאטה כמו כולם, ודורש לא לשתות אלכוהול. ד"ר מוטי שתה וויסקי בן 12 שנים. אם שותים מעט, לפחות שיהיה איכותי.

ישבנו שעתיים על הבר, וכמו באסיפות הכיתה של פעם - לכל אחד היה דד-ליין. לחזור לארוחת ערב עם בן או בת הזוג, לעבור אצל הילדים עם משלוח, או ללכת לחזרה עם להקת ג'אז גילנית שבה רותי מתופפת במרץ שלא היה מבייש את קמינסקי בימיו הטובים.

אני משתף אתכם באסיפת הכיתה הזאת כמשל למה שאפשרי, שרצוי, שפורץ מגבלות שהיו לי פעם והיום אני כבר לא עושה להן חשבון. מה כבר יקרה אם אצלצל ואזמין מישהו שלמדתי איתו לפני חמישים שנה בעירוני א' של פעם? הכי הרבה יתחמק בנימוס. לעומת זאת - בפגישה השבוע, בשלושה משפטים קצרים הסביר לי עוזי את כל תורת ה-AI. חזי סיפר לנו על חוויות שיקום הנגב המערבי שאותו הוא בונה מחדש בשנתיים האחרונות; ורק אראלה היפה חייכה והזמינה אותנו לסיור היכרות עם תל אביב העכשווית אליה חזרה אחרי חמישים שנות גלות. גרה בבלפור, ליבה בשוק הכרמל, ומסעותיה בחורבות אלנבי.

אסיפת כיתה מסביב לבר. קבוצת אזרחים ותיקים שפלשו לבר של צעירים אשר לא הפסיקו להציץ ולהעיר בינם לבין עצמם "מה עושים הוותיקים האלה בבר שלנו?". אז זהו. חזרנו. אל בורות הוויסקי, אל מחוזות ילדותנו, לדירה שירשנו מההורים בלב העיר, לדירת שני חדרים במרומי רוטשילד מעל לנכדים, למגדלי העיר במרחק הליכון מכל מקום מעניין בעיר - ובטווח דקות פינוי למרפאה הסמוכה. שיהיה ליתר ביטחון. אגב, מישהו יודע איפה הדפיברילטור הכי קרוב?

תודה ליוני, הברמן וצלם ב"ברשל" שבמרכז ברודצקי שברמת אביב הירוקה, שכונה נטולת חניה בעליל.